אליזבת דילר

אליזבת דילר

נימוק למתן הפרס:

"על עבודתה המשפיעה ויוצאת הדופן המחברת בין אדריכלות לעשייה אמנותית, העוסקת במרחב הציבורי".

שותפים לפרס:

אליזבת דילר

מומויו קאיג'ימה 

יושיהארו צ'וקאמוטו

בזמנים של שינוי עולמי ניכר, כאשר ערכים חברתיים ותרבותיים מוטלים בספק, שלושת הזוכים לשנת 2022 בפרס וולף לאדריכלות מצטיינים באיתגור הנורמות במטרה לקדם את תחום האדריכלות ואת השפעתו הרחבה יותר. למרות שהם שונים מאוד ביצירתם, הם חולקים את התכונה החיונית של שילוב מחקר, פדגוגיה ועשיה כדי לקדם את תחום האדריכלות. כחלק מרכזי מתרומתם הם חושפים את המידה שבה אמנות, מדע ומחויבות חברתית, דורשים ערכים שאותם ניתן לחקור ולערער, תוך מודעות להשפעות הרחבות יותר של אדריכלות, כל אחד ואחת מהזוכים מגלם את הרעיון של שיתוף פעולה במגוון דרכים תוך הכרה בשונות הגיאוגרפית, התרבותית והמתודולוגית ככזו שיש לפתח ולקדם – מצוינות באמצעות גיוון. עם החזון האדריכלי הרדיקלי שלהם, דילר קאיג'ימה וצ'וקאמוטו ממשיכים להשפיע באופן משמעותי על הדורות האדריכליים הבאים. הם מפתחים את האדריכלות והשפעתה באמצעות קידום מעורבות האדריכלות בפוליטיקה, חברה, תוך הכרה בעיר כבסיס העיקרי לעשייה חברתית, ובהכרה בהכרח להגיע לקהלים רחבים יותר.

דילר, אדריכלית אמריקאית ילידת פולין, פרופסור לאדריכלות באוניברסיטת פרינסטון, דילר החלה את לימודיה בקופר יוניון שבניו יורק בשנות ה-70, מתוך רצון להיות יוצרת קולנוע, אך לבסוף נמשכה ללימודי אדריכלות. דילר מספרת על ההשפעה העמוקה שהייתה לסצנת התרבות בניו יורק, שבאותה תקופה הייתה חממה של יצירתיות וחשיבה אלטרנטיבית, על עבודתה. היא מצאה השראה מהתבוננות ביצירותיהם של אנשים מתחומים מגוונים, בין השאר, בימאי הקולנוע סטנלי קובריק, והאמן גורדון מאטה-קלארק. הכוונה והיכולת לפרוץ את הגבולות בין אמנות לארכיטקטורה טבועה ביצירתה. במהלך לימודיה בקופר יוניון, אליזבת הכירה את שותפה ובן זוגה ריקרדו סקופדיו, והם הקימו יחד את המשרד (Diller Scofidio + Renfro (DS+R. דילר מתמחה במבני תרבות והיא אחראית על פרויקטים רדיקלים ופורצי דרך שמרחיבים הלכה למעשה את האדריכלות לציבור הרחב.

פעילותה שנעה בין אקדמיה, מחקר ועשייה, מאתגרת את מערכות היחסים בין אדריכלות, אמנות וחשיפתם לקהלים גדולים יותר. חלק גדול מעבודותיה החשובות, שהבולטות מבניהן הן הבניינים: "Blur Building Lake Neuchâtel" (2002) ו- High Line New York" (2014)" ועוד, היו בעיצוב של חללים ציבוריים, שניכרת בהם השפעה רבה מחללים של תיאטרון ומוזיאונים המתורגמים לאדריכלות בנוף האורבני. פרויקטים סביבתיים אלו מתכתבים עם העשייה הקונספטואלית שלה, כמו במייצגים: para-site MOMA (1989), וה-(Mile-Long Opera High Line" (2018". הגישה שלה עיצבה מחדש את התפיסה בין הסובייקט לחלל.