יורן אוטצון
חתן פרס וולף באדריכלות 1992
יורן אוטצון
נימוק למתן הפרס:
"יצירתו הארכיטקטונית המושרשת בפירוש מעמיק של תרבויות אנוש, העניקה צורה לתהליכי הטקסיות וההתכנסות בדמות של נוכחות מאיימת".
שותפים לפרס:
יורן אוטצון
סר דניס לסדן
פרנק גרי
אף שכל אחד משלושתם היה ראוי לפרס בזכות עצמו, ניתן לעמוד ביתר שאת על שיעור קומתם היצירתי ע"י ההשוואה ביניהם, ואפילו, מבעד לניגודים שבמעלותיהם השונות והסותרות. שלושה אישים, שלושה מנהיגים, שלושה בני-סמכה יציבים במחקר המתלבט של הארכיטקטורה החדישה. מבחינות אישיות, פסיכולוגיות וחזותיות, שונים הם מאוד זה מזה, אך מאוחדים הם בדבר אחד: החיפוש העקבי אחר מרחבים הולכים ונפרשים של חופש.
יורן אוטצון הוא רב-אומן בולט בקרב האדריכלים החדישים הקרויים "הדור השלישי". בנייניו, דוגמת בית האופרה של סידני, או כנסיית "באגסווד" בקופנהגן, העניקו צורה לתהליכי הטקסיות וההתכנסות, בדמות של נוכחות מאיימת. למרות החותם האישי באופייה מעוגנת יצירתו הארכיטקטונית בשורשים העמוקים של פירוש תרבויות אנוש והחיפוש אחר נכסי צאן ברזל, תוך חתירה לסוג מיוחד של אוניברסאליות. אוטצון הנו אחד המעטים מקרב האדריכלים החדישים, שהצליחו להתמודד עם מלוא המגוון של משימות הבנייה, החל בממדים של מגורי הפרט וכלה בממדים של הבנייה הקהילתית ושל אתרי זיכרון ציבוריים או דתיים.
שלושה אדריכלים, שלוש שפות ארכיטקטוניות, שלוש עמדות במרחב, בזמן ובמסורת הארכיטקטונית – אך שלושתם יחדיו מהווים תזכורת, בתקופה זאת הסובלת משימוש חוזר ונדוש בדימויים, כי אמנות הארכיטקטורה עשויה להתנשא אל איכויות המתקיימות הרחק מעבר לגבולותיה של האפנה בת-החלוף –איכויות המשביחות את השימוש, משנות את צורת הבנייה, מעמיקות את המשמעות ומרוממות את הדעת.
