דניס לסדן
חתן פרס וולף באדריכלות 1992
סר דניס לסדן
נימוק למתן הפרס:
"עם האדריכלות כאמנות חברתית, הוא מגביר את הקשרים בין בני-האדם באמצעים ארכיטקטונים בסיסיים המתעלים מעל לסגנון".
שותפים לפרס:
סר דניס לסדן
פרנק גרי
יורן אוטצון
אף שכל אחד משלושתם היה ראוי לפרס בזכות עצמו, ניתן לעמוד ביתר שאת על שיעור קומתם היצירתי ע"י ההשוואה ביניהם, ואפילו, מבעד לניגודים שבמעלותיהם השונות והסותרות. שלושה אישים, שלושה מנהיגים, שלושה בני-סמכה יציבים במחקר המתלבט של הארכיטקטורה החדישה. מבחינות אישיות, פסיכולוגיות וחזותיות, שונים הם מאוד זה מזה, אך מאוחדים הם בדבר אחד: החיפוש העקבי אחר מרחבים הולכים ונפרשים של חופש.
סר דניס לסדן יצר ארכיטקטורה בעלת עקביות יוצאת מגדר הרגיל, שבה מתייחסים אל כל בניין כאל חלק מנוף עירוני רחב-ידיים. מכלול יצירותיו מפגין עד כמה ניתן להשיג ביטוי אינדיבידואלי בעת ובעונה אחת עם הפקת לקחים מן הטבע ומן המסורת. ביצירותיו, דוגמת הקולג' המלכותי לרופאים, האוניברסיטה של מזרח אנגליה, או פרויקט בית הכנסת החורבה, השכיל לסדן להגביר ולהאציל את הקשרים בין בני-אדם באמצעים ארכיטקטוניים בסיסיים המתעלמים הרחק מעל לסגנון.
שלושה אדריכלים, שלוש שפות ארכיטקטוניות, שלוש עמדות במרחב, בזמן ובמסורת הארכיטקטונית – אך שלושתם יחדיו מהווים תזכורת, בתקופה זאת הסובלת משימוש חוזר ונדוש בדימויים, כי אמנות הארכיטקטורה עשויה להתנשא אל איכויות המתקיימות הרחק מעבר לגבולותיה של האפנה בת-החלוף –איכויות המשביחות את השימוש, משנות את צורת הבנייה, מעמיקות את המשמעות ומרוממות את הדעת.
