פרנק גרי
חתן פרס וולף באדריכלות 1992
פרנק גרי
נימוק למתן הפרס:
"ביצירה ארכיטקטונית כאמנות וכפיסול, הוא מגלם את המאבק לשחרור ומנתץ דוגמה, עיקרון ושיטה".
שותפים לפרס:
פרנק גרי
סר דניס לסדן
יורן אוטצון
אף שכל אחד משלושתם היה ראוי לפרס בזכות עצמו, ניתן לעמוד ביתר שאת על שיעור קומתם היצירתי ע"י ההשוואה ביניהם, ואפילו, מבעד לניגודים שבמעלותיהם השונות והסותרות. שלושה אישים, שלושה מנהיגים, שלושה בני-סמכה יציבים במחקר המתלבט של הארכיטקטורה החדישה. מבחינות אישיות, פסיכולוגיות וחזותיות, שונים הם מאוד זה מזה, אך מאוחדים הם בדבר אחד: החיפוש העקבי אחר מרחבים הולכים ונפרשים של חופש.
פרנק גרי מיטיב לקלוט ולעבד מסרים, אך גם ליצרם. העולם שוחר לפתחו כי, בין שאר מעלותיו, הוא ניחן בנחרצות ובפולמסנות. גרי ניצב איתן כדי לנתץ דוגמה עיקרון ושיטה. יותר מאשר את החופש עצמו מגלם הוא את המאבק לשחרור, בלי להתחשב במחיר, במושגים של קשרים חברתיים או של צרכים מקצועיים. הן ביצירה והן בהריסה, הם בקונסטרוקטיוויזם והן בדה-קונסטרוקטיוויזם, התנהגותו היא מופת ומאור לכל.
שלושה אדריכלים, שלוש שפות ארכיטקטוניות, שלוש עמדות במרחב, בזמן ובמסורת הארכיטקטונית – אך שלושתם יחדיו מהווים תזכורת, בתקופה זאת הסובלת משימוש חוזר ונדוש בדימויים, כי אמנות הארכיטקטורה עשויה להתנשא אל איכויות המתקיימות הרחק מעבר לגבולותיה של האופנה בת-החלוף – איכויות המשביחות את השימוש, משנות את צורת הבנייה, מעמיקות את המשמעות ומרוממות את הדעת.