
סטיבן ו' הוקינג
זוכה פרס וולף בפיזיקה 1988

ועדת פרס הפיזיקה בחרה פה אחד בשני המועמדים הבאים שישתתפו באותה מידה בפרס וולף לפיזיקה משנת 1988: רוג'ר פנרוז וסטיבן ו' הוקינג.
סטיבן ו' הוקינג (Stephen W. Hawking)
אוניברסיטת קמברידג'
קמרידג', בריטניה
"על פיתוחם המבריק את תורת היחסות הכללית, בהצביעם על הכורח בקיום תופעות סינגולריות קוסמולוגיות ובפענחם את הפיסיקה של חורים שחורים. בעבודותיהם תרמו רבות להבנת מקורו וסופו האפשרי של היקום."
תרומותיו העיקריות של פרופסור סטיבן ו' הוקינג הן בתחומי "היחסות הכללית" ובקוסמולוגיה. בלכתו בעקבות עבודתן המוקדמת של רוג'ר פנרוז על אודות הקריסה של כוכבים, היה הוקינג הראשון להראות כי על פי עקרונות היחסות הכללית, וללא שימוש במכניקת הקוואנטים – מקורו של היקום חייב להיות ייחודי. פירושו של דבר, שחוקי הפיסיקה אינם תקפים ברגע היווצרו של היקום. מסקנה זו חוללה משבר אינטלקטואלי חריף בפיסיקה, שפתרונו עדיין אינו ברור.
בעבודותיו העיקריות שלאחר-מכן עסק הוקינג בתכונות של חורים שחורזם ובתורת היחסות הכללית. בשנות השבעים המוקדמות חשף כמה תכונות קלאסיות חשובות של חורים שחורים. אולם בשנת 1974 הפתיע את העולם המדעי בהראותו, כי אם נייחס לסביבתו של חור שחור תכונות קוואנטום-מכניות, אזי ניתן להגדיר בו טמפרטורה ואנטרופיה, והוא מקיים את חוקי התרמודינמיקה, במיוחד יפלוט חור שחור אז קרינה כאילו הוא 'גוף שחור', שהטמפרטורה שלו נמצאת ביחס הפוך למסתו. השלבים הסופיים של תהליכים כאלה סופם בהתפוצצות עזה.
עבודה זו ייצגה ענף חדש של הפיסיקה שבו מתמזגים תורת היחסות הכללית, מכניקת הקוואנטים והתרמודינמיקה.
