פומיהיקו מאקי
חתן פרס וולף באדריכלות 1988
פומיהיקו מאקי
שייכות בעת הענקת הפרס:
אוניברסיטת טוקיו, יפן
נימוק למתן הפרס:
"על עבודותיהם המייצגות את רוחה של ארכיטקטורה הנושאת מבטה לעתיד מבלי להתכחש לעבר וכן יוצרת צורה וסביבה בעלות משמעות מבלי לזנוח את צורכי האדם והחברה, ועונה על אתגרים אוניברסאליים מבלי להתעלם ממאפיינים אזוריים".
שותפים לפרס:
פומיהיקו מאקי
ג'יאנקארלו דה קארלו
בעוד שערכים לא-יציבים ומושגים מפוקפקים שולטים בתחומם, השכילו פומיהיקו מאקי וג'יאנקארלו דה קארלו, כל אחד בדרכו שלו ובפינתו שלו בעולם, להגיע להישגים שלא ישוערו. הללו מיטיבים להאדיר את ממדי התנועה המודרנית בארכיטקטורה, בהעניקם לה את ההרחבה הלגיטימית ואת המשכה ההגיונית ביותר.
בתוככי הפנורמה המרהיבה של הארכיטקטורה בת-זמננו ביפן עומד פומיהיקו מאקי כדמות הראשית האיתנה ביותר. המצוינות היא סימן ההיכר של נשמתו החקרנית ושל אישיותו הענווה. בנייניו עשויים בגאוניות, בדייקנות, ברגישות ובשלמות. לפי מידותיהם נעימים הבתים לעין ואף הגדולים שבהם נושאים חותם אנושי. עם זאת הם מלאי חיוניות ועליזות, חדשניים במידה נעימה ומלהיבים בדרכם הרגועה והמתוחכמת. מאקי, בהיותו אמן ההיגיון רב-המעוף מותיר מרחב לפליאה בגבולות המתקבל על הדעת. מעל לכול צופה ופתוחה עבודתו בהרחבה אל העתיד מבלי להישען על העבר באורח נוסטלגי ומבלי להינתק ממנו באכזריות; אין בה מאום מן המגושם או המצטעצע.
למאקי מודעות לעולם ולמקומה של ארצו בו. בהיותו קשוב לשניהם במידה שרווה טמון מפתח להבנת הישגיו המאוזנים להפליא. התיזה של מאקי בדבר התבנית הקבוצתית הותירה את חותמה כבר בשלב מוקדם בתחום האורבניזם והבנייה ההמונית. הוא זכה להוקרה כמורה דגול הן ביפן והן בארצות-הברית.
