נושא

ג'פרי קלי

צ'ואן הא

הירואקי שוגה

"על גילויים חלוציים המאירים את התפקודים וההפרעות הפתולוגיות של RNA וחלבונים, ופיתוח אסטרטגיות לשימוש בביו-פולימרים אלה בדרכים חדשות למיגור מחלות באדם".

ג'פרי קלי הוא פרופסור לכימיה במכון המחקר סקריפס. קלי קיבל את התואר הראשון שלו בכימיה מאוניברסיטת ניו יורק בפרדוניה. הוא קיבל דוקטוראט בכימיה אורגנית מאוניברסיטת צפון קרולינה בצ'פל היל (1986), וביצע מחקר פוסט-דוקטורט בכימיה ביו-אורגנית באוניברסיטת רוקפלר (1989).

רוב מולקולות החלבון חייבות להתקפל למבנים תלת ממדיים מוגדרים כדי שתוכלנה לפעול באופן הנכון. עם זאת, חלק מהחלבונים יכולים להתקפל בצורות נוספות, כאשר הצורה הפעילה ביולוגית יציבה אך במעט מצורות הקיפול השגויות. אותם חלבונים המקופלים באופן שגוי, עלולים להתלכד לצברים רעילים ולגרום למחלות. דוגמה בולטת לתופעה הזאת הם משקעי עמילואיד בצורת סיבים, הקשורים לניוון עצבי במחלת אלצהיימר ובמחלות רבות אחרות. כל התאים בגוף החי מכילים מערך יעיל של צ׳פרונים וגורמים אחרים, המסייעים לקיפול הנכון של החלבונים. בכך הם מונעים את צורות הקיפול הפתוגניות ובעיקר את יצירתם של הצברים הרעילים. אבל מערכות הגנה אלו נוטות להחלש בתהליך ההזדקנות, ולהיכשל במניעת היצירה של צברים פתוגניים רעילים.

מחקריו של פרופ. קלי מתמקדים בהבנת קיפול חלבונים, קיפול שגוי ויצירת צברים. הוא משתמש בגישות כימיות וביולוגיות לפיתוח אסטרטגיות טיפוליות חדשות למחלות הנגרמות מקיפול שגוי וצברי חלבון. הוא תרם באופן משמעותי למאבק במחלות ניווניות של מערכת העצבים על ידי גילוי מנגנון הצבירה של מולקולות החלבון במחלות עמילואיד אשר תוקפות את הלב ומערכת העצבים. הוא הדגים את המנגנון שבאמצעותו החלבון טרנסטיריטין מתפרק ומתקבץ לאשכולות שהורגים תאים, רקמות, ובסופו של דבר, גם בני אדם. הוא פיתח גישה מולקולרית להילחם בתופעה על ידי ייצובו של החלבון זה.

קלי פיתח בהצלחה את התרופה הראשונה, “tafamidis vyndaqel”, שאושרה לשימוש קליני. תרופה חלוצית זו, המשווקת ברחבי העולם, מאטה משמעותית את התקדמותה של המחלה פולינוירופתיה עמילואידית משפחתית, וכן את התקדמותה של המחלה קרדיומיופתיה משפחתית ספורדית, TTR , המובילה לאי ספיקת לב.

ג'פרי קלי זוכה בפרס וולף על פיתוח אסטרטגיה חדשה בעלת השפעה קלינית לשיפור מחלות הנגרמות על ידי צבירת חלבון פתולוגית. תרומותיו המכוננות חשפו מאפיינים בסיסיים של הומאוסטזיס חלבון (פרוטאוסטזיס) ברמה המולקולרית, כולל משחק הגומלין בין קיפול חלבון, קיפול שגוי ויצירת צברי חלבון. חוסר ויסות של פרוטאוסטזיס קשור בספקטרום של מחלות באדם. המעבדה של קלי השתמשה בתובנות היסודיות הללו כדי לפתח את התרופה טפמידיס, שעוצרת או מאטה את התקדמות המחלה בחולים הסובלים מעמילואידוזיס טרנסטירטין. גישה זו עשויה להיות ישימה בטיפול בהפרעות אחרות המבוססות על פרוטאוסטזיס.

הירואקי שוגה

ג'פרי קלי

צ'ואן הא

"על גילויים חלוציים המאירים את התפקודים וההפרעות הפתולוגיות של RNA וחלבונים, ופיתוח אסטרטגיות לשימוש בביו-פולימרים אלה בדרכים חדשות למיגור מחלות באדם".

פרופ. שוגה למד לתואר ראשון (1986) ושני בהנדסה (1989) באוניברסיטת אוקיימה. הוא קיבל דוקטוראט בכימיה מ-MIT (1994) וביצע מחקר פוסט-דוקטורט בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס. שוגה החל את הקריירה העצמאית שלו באוניברסיטת ניו יורק בבאפלו (1997-2003). בשנת 2003 עבר למרכז המחקר למדע וטכנולוגיה מתקדמים באוניברסיטת טוקיו. מאז 2010 שוגה הוא פרופסור מן המניין במחלקה לכימיה באוניברסיטת טוקיו. כיום, הוא מכהן כנשיא האגודה היפנית לכימיה. תחומי המחקר של פרופ. שוגה כוללים כימיה ביו-אורגנית, ביולוגיה כימית וביוטכנולוגיה הקשורה ל- RNA, תרגום ופפטידים. כחוקר צעיר, הוא פרץ דרך בשימוש באנזימים מבוססי RNA, או ריבוזימים, ככלי לשילוב חומצות אמינו לא טבעיות ב- tRNA. טכנולוגיה זו, המכונה "Flexizyme", הרחיבה מאוד את הפוטנציאל לתכנות מחדש של הקוד הגנטי.
באמצעות מחקר נוסף על תרגום חוץ-גופי של חלבונים, באמצעות ריבוזומים משוחזרים, הצליח פרופ. שוגה לשלב חומצות אמינו לא טבעיות בפפטידים כדי ליצור מולקולות היוצרות פפטידים מקרוציקליים באופן ספונטני. פרופ. שוגה השתמש בתצוגת אוליגונוקלאוטידים ובשיטות של אבולוציה מונחית, כדי לבנות את מערכת ה- RaPID. זוהי פלטפורמה לייצור ובחירה של מיליארדי פפטידים מאקרוציקליים כקושרים, אשר ביניהם כאלו בעלי זיקה גבוהה לחלבוני מטרה, כולל רבים שנחשבו בעבר כיעדים בלתי אפשריים לטיפול תרופתי.

בשנת 2006 , יסד פרופ. שוגה את חברת PeptiDream כדי לקדם וליישם את מערכת ה- RaPID, ולנצלה למציאת פפטידים טבעתיים קושרי חלבונים, במיוחד לצורך שיבוש אינטראקציות חלבון-חלבון. תגליותיו אפשרו בניית מולקולות מורכבות בקנה מידה גדול, דבר שהיה בלתי אפשרי בשיטות קונבנציונליות. הטכנולוגיה של שוגה יצרה מולקולות לא טבעיות ייחודיות יותר מכל גישה אחרת. המולקולות הללו הינן בעלות סטריאוכימיה ייחודית, צפיפות גבוהה של קבוצות פונקציונליות וארכיטקטורה תלת-ממדית, הנחוצים לחקירה ובקרה של תהליכים ביולוגיים. טכנולוגיה זו סללה את הדרך לדור חדש של תרופות. PeptiDream הפכה לחברה הנסחרת בבורסה של טוקיו והיא אחת מחברות הסטארט-אפ המצליחות ביותר ביפן.

פרס וולף מוענק להירואקי שוגה על פיתוח מערכת בחירה חדשנית (in vitro), ליצירת פפטידים טבעתיים כמעכבים של אינטראקציות חלבון-חלבון. הוא המציא את ה- flexizyme, זרז מבוסס RNA, המתעלה מעל מנגנונים טבעיים ומרחיב באופן ניכר את מגוון חומצות האמינו שניתן לשלב במערכות ריבוזומליות. האסטרטגיה של שוגה מאפשרת בנייה וסריקה מהירה של ספריות גדולות של פפטידים טבעתיים. הגילוי הייחודי שלו הוביל לגישה חדשה לכימיה רפואית ויצר כלים חדשים לגילוי תרופות.

צ'ואן הא

ג'פרי קלי

הירואקי שוגה

"על גילויים חלוציים המאירים את התפקודים וההפרעות הפתולוגיות של RNA וחלבונים, ופיתוח אסטרטגיות לשימוש בביו-פולימרים אלה בדרכים חדשות למיגור מחלות באדם".

צ'ואן הא, ביולוג כימי סיני-אמריקאי, פרופ. באוניברסיטת שיקגו וחוקר במכון הרפואי ע״ש הווארד יוז. הא בוגר אוניברסיטת המדע והטכנולוגיה של סין בכימיה (1994). סיים דוקטורט במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס, ופוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. הוא הפך לחבר סגל במחלקה לכימיה באוניברסיטת שיקגו בשנת 2002. וכיהן כמנהל המכון לדינמיקה ביו-פיזיקלית (2012-2017).

מולקולות RNA שבתוך התאים מכילות יותר ממאה וחמישים שינויים מבניים המתרחשים באלפי אתרים לאחר תהליך השעתוק. חלק מהשינויים הללו הם דינמיים ועשויים להיות להם תפקידי בקרה קריטיים, המקבילים לשינויים ב- DNA ובמולקולות חלבון. לכן, להבנת ההיקף והמנגנונים של שינויים דינמיים ב- RNA משמעות קריטית בביולוגיה וברפואה, והם מייצגים חזית מחקרית מתפתחת.

פרופ. צ'ואן הוא מומחה ברמה עולמית החוקר שינויי RNA לאחר השעתוק, את התפקיד ששינויים אלו ממלאים בתהליכים תאיים, ואת השפעתם הרחבה על התפתחות יונקים ומחלות באדם. מחקריו, המשתרעים על מגוון רחב של תחומי הביולוגיה כימית, כימיה של חומצות גרעין, ביולוגיה, אפיגנטיקה, וכימיה ביואיאורגנית, מתמקדים בהבנת השינויים הדינמיים של RNA ו- DNA ותפקידיהם בוויסות הביטוי של גנים.
הא הוא אבי הרעיון ששינויי RNA הם הפיכים ויכולים לשלוט בביטוי הגנים. מחקריו הבסיסיים הובילו לגישות לפיתוח טיפולים פוטנציאליים במחלות באדם, כגון סרטן, באמצעות שליטה במתילציה הפיכה של RNA. הוא זיהה לראשונה חלבונים שיכולים למחוק שינויים שבוצעו במולקולות RNA, והניח את הבסיס לענף מחקרי בשם epitranscriptome.
פרופ. הא הסביר כיצד מתילציה של RNA מזוהה על ידי חלבונים קוראים – תהליכים הידועים כממלאים תפקידים קריטיים בסוגים רבים של סרטן, כולל סרטן רירית הרחם, לוקמיה מיאלוגנית חריפה וגליובלסטומה.

צ'ואן הא זוכה בפרס וולף על עבודתו החלוצית בפיענוח הכימיה וההשלכות התפקודיות של שינוי RNA. הוא גילה מתילציה הפיכה של RNA שהובילה לפריצת דרך לגבי האופן שבו שינויים ב- RNA מווסתים את ביטוי הגנים. צ'ואן הא וצוותו גילו את האנזים הראשון מסוג RNA demethylase , אשר מסיר את קבוצת המתיל מ- N6-methyladenosine , שהוא הנגזרת הנפוצה ביותר ב- mRNA בבעלי חיים אאוקריוטים.

פוג'יקו נקאיה

סר ריצ'רד ג'וליאן לונג

פוג'יקו נאקאיה נולדה בסאפורו, יפן. התעניינותה המוקדמת בקשרים בין אמנות למדע נוצרה בהשראת עבודתו של אביה ומאמונתו שהגשמת אמיתות מדעיות תלויה בשיתוף פעולה בין בני האדם לטבע. כמו אביה, שהיה פיזיקאי ועסק בצילום קרחונים וגבישי שלג, גם החקירה האמנותית של נאקאיה עוסקת באלמנט המים ומשרה תחושת פליאה בתופעות מזג אוויר יומיומיות.
נאקאיה למדה בבית הספר הגבוה של אוניברסיטת יפן לנשים בטוקיו ובאוניברסיטת נורת' ווסטרן באוונסטון, אילינוי. תערוכת היחיד הראשונה שלה נערכה בגלריה של טוקיו בשנת 1962. עבודתה קיבלה תפנית משמעותית כשהצטרפה לקולקטיב הניסויים באמנות וטכנולוגיה של אמנים ומהנדסים (.E.A.T).

ערפל, כגשר בין העולם המטפיזי והפיזי, מהפנט ביכולתו לטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון. עבור נאקאיה, ערפל "גורם לדברים גלויים להפוך לבלתי נראים ולדברים בלתי נראים – כמו רוח – להיות גלויים". בעבודתה כחלק מהקולקטיב, נאקאיה עטפה את ביתן פפסי בתערוכת 1970 באוסקה בערפל מלאכותי, והפכה לאמנית הראשונה שיצרה סביבת ערפל פיסולית. מאז עבדה נאקאיה עם ערפל מלאכותי רבות, יצרה פסלי ערפל ופיתחה סביבות סוחפות ובלתי יציבות, מה שהפך אותה לחלוצת הז'אנר.
נאקאיה ידועה בניסויים המוקדמים שלה באמנות ובטכנולוגיה, כמו גם בעבודתה בווידאו ארט. היא ייסדה את הקולקטיב Video Hiroba ופתחה את גלריית הווידאו ארט הראשונה ביפן. היא שיתפה פעולה עם אמנים בינלאומיים רבים והשתתפה בתערוכות בינלאומיות רבות.

פוג'יקו נאקאיה, מהאמנים המובילים ביפן, זוכה בפרס וולף על היותה חלוצה ותיקה של עבודה המשלבת בין תחומי האמנות, הטבע, המדע והטכנולוגיה. הפסלים, הסרטים והסרטונים, המיצבים והציורים שלה, שהופקו במשך קריירה של שבעה עשורים, עוסקים בנושאים בסיסיים כמו סביבה, תפיסה ותקשורת. ההתייחסות המוקדמת של נאקאיה לפוטנציאל האמנותי של משאבי טבע, אימוץ הטכנולוגיות המתהוות, וחקר האינטראקציה האנושית עם כוכב הלכת שלנו, הוכחו כראויות לשבח. חצי מאה לאחר שפיתחה לראשונה את הרעיון של פסלי ערפל, היא ממשיכה להדהים את הקהל בקסם היצירה שנעשתה בצומת של אמנות וטבע, שירה ומדע. נאקאיה בנפשה היא חוקרת המתעלמת מפרדיגמות קבועות מראש ובכך מרחיבה את ההגדרה והחוויה של האומנות.

סר ריצ'רד ג'וליאן לונג

פוג'יקו נאקאיה

סר ריצ'רד ג'וליאן לונג הוא פסל אנגלי ואחד מאמני האדמה הבריטיים הידועים ביותר. הוא חי ועובד בבריסטול, העיר בה נולד. לונג למד בקולג' לאמנות של מערב אנגליה (1962-1965) והמשיך את לימודיו בבית הספר לאמנות ועיצוב סנט מרטין, לונדון (1966-1968).
יצירותיו של ריצ'רד לונג, שנחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר, הרחיבו את אפשרויות הפיסול מעבר לחומרים ולשיטות מסורתיות. עבודותיו עוסקות בנוף, חוקרות את הטבע ואת החוויה שלו בטבע ומוצגת בדרך כלל עם חומרים או באמצעות תצלומים דוקומנטריים של חוויותיו.

כשהיה בן 18, יצא לונג לטיול במורדות ליד בריסטול מולדתו. הוא החל לגלגל כדור שלג בשלג, וכאשר הוא הפך גדול מכדי לדחוף אותו הלאה, הוציא את מצלמתו- אך במקום לצלם את כדור השלג, לונג צילם את המסלול המתפתל האפל שהשאיר אחריו בשלג הלבן. תמונה זו, אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של אמנות אדמה, נקראה "מסלול שלג". הוא היה אז סטודנט בקולג' לאמנות של מערב אנגליה בבריסטול, אבל הודח מתכנית הלימודים בגלל שעבודתיו נחשבו פרובוקטיבית מדי ואולי מוקדמת מדי לזמנן.

ההליכה היא מרכזית ביצירתו של לונג כדרך לתפיסה ורישום נוף; לונג חלוץ בהצגת הרעיון שאמנות יכולה להיות מסע ושפסל ניתן לפרק לאורך המרחק של מסע. ההליכה כמדיום אפשרה לו לבטא רעיונות של זמן ומרחב. לונג יוצר חופש תנועה וביטוי ואיזון עם עולם הטבע באמצעות עיסוק פיזי ואישי באדמה, ועבודה עם הטבע כדי לשקף את ארעיותו ואת תהליכי הזמן המשתנים. יצירותיו הפשוטות והמרתקות לובשות בדרך כלל צורה של צורות גיאומטריות – עיגולים, קווים, אליפסות וספירלות ומשתמשות בחומרי גלם, כמו אבנים ועצי סחף, שנמצאו לאורך הדרך. עבודות אלו הן לרוב התערבויות פשוטות, סימני דרך, אשר משאירות מעט או לא משאירות כלל עקבות ומוצגות באמצעות תצלומים או עבודות טקסט המתעדות את רעיונותיו, תצפיותיו וחוויותיו.

ריצ'רד לונג זוכה בפרס וולף על היותו חלוץ של אמנות קונספטואלית שבמרכזה אינטראקציה אישית עם עולם הטבע. ב- 1967, עבודתו "A Line Made by Walking" הציגה דמיון מחודש עכשווי של החוויה האנושית בטבע כנושא לאמנות. במהלך כמעט שישה עשורים, הליכותיו הבודדות ברחבי העולם יצרו גוף יצירות מורכב הכולל פסלים, תצלומים, רישומים וטקסטים. החומרים ליצירות האמנות הללו, המהדהדים את הטיולים עצמם, מבוססים על טבע: סלעים ואבנים, בולי עץ וזרדים, בוץ ואדמה. הכלים של סימון זמן ויצירת מפות, מתן שם מקומות ושמירת תיעוד כולם מתאחדים ליצירת יצירות המשלבות התבוננות עובדתית והמצאה אמנותית. העיסוק העמוק של לונג בסביבה הטבעית כתהליך, נושא, חומר ואוצר מילים ביסס אותו כדמות מפתח של דורו וככזה שעבודתו מהדהדת בעוצמה עם הדאגות של ימינו.

פרנץ קראוס

אן ל'הולייר

פול ברוס קוֹרְקְם

"על עבודה חלוצית וחדשנית בתחום המדע של לייזרים אולטרה-מהירים והפיזיקה של אטו-שניות, ועל הדמיה בהפרדה זמנית גבוהה המאפיינת תנועה של אלקטרונים באטומים, מולקולות ומוצקים. שלושת הזוכים תרמו תרומות מכריעות הן לפיתוח הטכנולוגיה של פיזיקת האטו-שניות והן ליישומה לצרכי מחקר בסיסי בתחום הפיזיקה".

קראוס, פיזיקאי הונגרי-אוסטרי שצוות המחקר שלו היה הראשון לייצר ולמדוד פולס אור של מספר אטו-שניות בו השתמש בהמשך למעקב אחר תנועת של אלקטרונים בתוך אטום.

קראוס קיבל תואר שני בהנדסת חשמל בשנת 1985 באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה. את הדוקטורט שלו באלקטרוניקה קוונטית מהאוניברסיטה הטכנולוגית של וינה השלים בהצטיינות בשנת 1991 , ואת הפוסט דוקטורט שלו סיים באותה אוניברסיטה בשנת 1993 . בשנת 1998 הוא הצטרף למחלקה להנדסת חשמל באותה האוניברסיטה והועלה לדרגת פרופסור מן המניין שנה לאחר מכן. בשנת 2003 הוא מונה למנהל במכון מקס פלנק לאופטיקה קוונטית בגרשינג (Garching), גרמניה. החל משנת 2004 הוא מכהן גם כפרופסור לפיזיקה ויו"ר קבוצת הפיזיקה הניסויית באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן שבמינכן.

קראוס התעניין תמיד בחקר ממדים קטנים יותר ויותר של מרחב וזמן. עוד בתחילת שנות ה- 90, כשעבד על הדוקטורט שלו באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה, הוא התרשם מהרעיון לעשות זאת על ידי שימוש בפולסי אור קצרים של לייזרים פועמים חדישים. פעימות האטו-שניות הראשונות נוצרו ונמדדו על ידי קראוס וקבוצת המחקר שלו בתחילת שנות ה- 2000. עבודה זו אפשרה לו לבצע, בפעם הראשונה, תצפיות בזמן אמת של תנועות אלקטרונים בתוך אטומים. כיום אנו משתמשים בפולסים כאלה כדי להבין טוב יותר, וגם לשנות, תהליכים מיקרוסקופיים שונים באטומים ומולקולות.

עבודת המחקר של קראוס במכון מקס פלאנק כוללת מספר יישומים חדשים ומלהיבים. יחד עם קבוצת המחקר שלו, הוא מנסה להשתמש בטכנולוגיה של פמטו-שנייה ואטו-שניה כדי לנתח דגימות דם ולזהות שינויים זעירים בהרכבן. מטרת המחקר היא לבדוק האם שינויים כאלה יכולים לאפשר אבחון מדויק של מחלות כבר בשלביהן הראשונים.

פרנץ קראוס הראה כי משכי הפעימות ההרמוניות הינם בתחום האטו-שניות. הוא תרם לבניית לייזר עם פעימות בנות מספר מחזורים וחקר את התלות בזמן של תהליכים פיזיקליים רבים באטומים ומולקולות.
קראוס הבין את ההיתכנות של ניסויים עם רזולצית זמן בתחום האטו-שניות. הדבר אפשר לעקוב אחר תהליך הפוטו-יינון בזמן אמת והוכיח ניסויית את מה שידוע כ"עיכוב וויגנר" בתהליך פליטת אלקטרונים מאטומים ומולקולות כתוצאה מאינטראקציה עם פוטונים

אליזבת דילר

מומויו קאיג'ימה 

יושיהארו צ'וקאמוטו

בזמנים של שינוי עולמי ניכר, כאשר ערכים חברתיים ותרבותיים מוטלים בספק, שלושת הזוכים לשנת 2022 בפרס וולף לאדריכלות מצטיינים באיתגור הנורמות במטרה לקדם את תחום האדריכלות ואת השפעתו הרחבה יותר. למרות שהם שונים מאוד ביצירתם, הם חולקים את התכונה החיונית של שילוב מחקר, פדגוגיה ועשיה כדי לקדם את תחום האדריכלות. כחלק מרכזי מתרומתם הם חושפים את המידה שבה אמנות, מדע ומחויבות חברתית, דורשים ערכים שאותם ניתן לחקור ולערער, תוך מודעות להשפעות הרחבות יותר של אדריכלות, כל אחד ואחת מהזוכים מגלם את הרעיון של שיתוף פעולה במגוון דרכים תוך הכרה בשונות הגיאוגרפית, התרבותית והמתודולוגית ככזו שיש לפתח ולקדם – מצוינות באמצעות גיוון. עם החזון האדריכלי הרדיקלי שלהם, דילר קאיג'ימה וצ'וקאמוטו ממשיכים להשפיע באופן משמעותי על הדורות האדריכליים הבאים. הם מפתחים את האדריכלות והשפעתה באמצעות קידום מעורבות האדריכלות בפוליטיקה, חברה, תוך הכרה בעיר כבסיס העיקרי לעשייה חברתית, ובהכרה בהכרח להגיע לקהלים רחבים יותר.

דילר, אדריכלית אמריקאית ילידת פולין, פרופסור לאדריכלות באוניברסיטת פרינסטון, דילר החלה את לימודיה בקופר יוניון שבניו יורק בשנות ה-70, מתוך רצון להיות יוצרת קולנוע, אך לבסוף נמשכה ללימודי אדריכלות. דילר מספרת על ההשפעה העמוקה שהייתה לסצנת התרבות בניו יורק, שבאותה תקופה הייתה חממה של יצירתיות וחשיבה אלטרנטיבית, על עבודתה. היא מצאה השראה מהתבוננות ביצירותיהם של אנשים מתחומים מגוונים, בין השאר, בימאי הקולנוע סטנלי קובריק, והאמן גורדון מאטה-קלארק. הכוונה והיכולת לפרוץ את הגבולות בין אמנות לארכיטקטורה טבועה ביצירתה. במהלך לימודיה בקופר יוניון, אליזבת הכירה את שותפה ובן זוגה ריקרדו סקופדיו, והם הקימו יחד את המשרד (Diller Scofidio + Renfro (DS+R. דילר מתמחה במבני תרבות והיא אחראית על פרויקטים רדיקלים ופורצי דרך שמרחיבים הלכה למעשה את האדריכלות לציבור הרחב.

פעילותה שנעה בין אקדמיה, מחקר ועשייה, מאתגרת את מערכות היחסים בין אדריכלות, אמנות וחשיפתם לקהלים גדולים יותר. חלק גדול מעבודותיה החשובות, שהבולטות מבניהן הן הבניינים: "Blur Building Lake Neuchâtel" (2002) ו- High Line New York" (2014)" ועוד, היו בעיצוב של חללים ציבוריים, שניכרת בהם השפעה רבה מחללים של תיאטרון ומוזיאונים המתורגמים לאדריכלות בנוף האורבני. פרויקטים סביבתיים אלו מתכתבים עם העשייה הקונספטואלית שלה, כמו במייצגים: para-site MOMA (1989), וה-(Mile-Long Opera High Line" (2018". הגישה שלה עיצבה מחדש את התפיסה בין הסובייקט לחלל.