אדריכלות

אליזבת דילר

מומויו קאיג'ימה 

יושיהארו צ'וקאמוטו

בזמנים של שינוי עולמי ניכר, כאשר ערכים חברתיים ותרבותיים מוטלים בספק, שלושת הזוכים לשנת 2022 בפרס וולף לאדריכלות מצטיינים באיתגור הנורמות במטרה לקדם את תחום האדריכלות ואת השפעתו הרחבה יותר. למרות שהם שונים מאוד ביצירתם, הם חולקים את התכונה החיונית של שילוב מחקר, פדגוגיה ועשיה כדי לקדם את תחום האדריכלות. כחלק מרכזי מתרומתם הם חושפים את המידה שבה אמנות, מדע ומחויבות חברתית, דורשים ערכים שאותם ניתן לחקור ולערער, תוך מודעות להשפעות הרחבות יותר של אדריכלות, כל אחד ואחת מהזוכים מגלם את הרעיון של שיתוף פעולה במגוון דרכים תוך הכרה בשונות הגיאוגרפית, התרבותית והמתודולוגית ככזו שיש לפתח ולקדם – מצוינות באמצעות גיוון. עם החזון האדריכלי הרדיקלי שלהם, דילר קאיג'ימה וצ'וקאמוטו ממשיכים להשפיע באופן משמעותי על הדורות האדריכליים הבאים. הם מפתחים את האדריכלות והשפעתה באמצעות קידום מעורבות האדריכלות בפוליטיקה, חברה, תוך הכרה בעיר כבסיס העיקרי לעשייה חברתית, ובהכרה בהכרח להגיע לקהלים רחבים יותר.

דילר, אדריכלית אמריקאית ילידת פולין, פרופסור לאדריכלות באוניברסיטת פרינסטון, דילר החלה את לימודיה בקופר יוניון שבניו יורק בשנות ה-70, מתוך רצון להיות יוצרת קולנוע, אך לבסוף נמשכה ללימודי אדריכלות. דילר מספרת על ההשפעה העמוקה שהייתה לסצנת התרבות בניו יורק, שבאותה תקופה הייתה חממה של יצירתיות וחשיבה אלטרנטיבית, על עבודתה. היא מצאה השראה מהתבוננות ביצירותיהם של אנשים מתחומים מגוונים, בין השאר, בימאי הקולנוע סטנלי קובריק, והאמן גורדון מאטה-קלארק. הכוונה והיכולת לפרוץ את הגבולות בין אמנות לארכיטקטורה טבועה ביצירתה. במהלך לימודיה בקופר יוניון, אליזבת הכירה את שותפה ובן זוגה ריקרדו סקופדיו, והם הקימו יחד את המשרד (Diller Scofidio + Renfro (DS+R. דילר מתמחה במבני תרבות והיא אחראית על פרויקטים רדיקלים ופורצי דרך שמרחיבים הלכה למעשה את האדריכלות לציבור הרחב.

פעילותה שנעה בין אקדמיה, מחקר ועשייה, מאתגרת את מערכות היחסים בין אדריכלות, אמנות וחשיפתם לקהלים גדולים יותר. חלק גדול מעבודותיה החשובות, שהבולטות מבניהן הן הבניינים: "Blur Building Lake Neuchâtel" (2002) ו- High Line New York" (2014)" ועוד, היו בעיצוב של חללים ציבוריים, שניכרת בהם השפעה רבה מחללים של תיאטרון ומוזיאונים המתורגמים לאדריכלות בנוף האורבני. פרויקטים סביבתיים אלו מתכתבים עם העשייה הקונספטואלית שלה, כמו במייצגים: para-site MOMA (1989), וה-(Mile-Long Opera High Line" (2018". הגישה שלה עיצבה מחדש את התפיסה בין הסובייקט לחלל.

יושיהארו צ'וקאמוטו

מומויו קאיג'ימה 

אליזבת דילר

בזמנים של שינוי עולמי ניכר, כאשר ערכים חברתיים ותרבותיים מוטלים בספק, שלושת הזוכים לשנת 2022 בפרס וולף לאדריכלות מצטיינים באיתגור הנורמות במטרה לקדם את תחום האדריכלות ואת השפעתו הרחבה יותר. למרות שהם שונים מאוד ביצירתם, הם חולקים את התכונה החיונית של שילוב מחקר, פדגוגיה ועשיה כדי לקדם את תחום האדריכלות. כחלק מרכזי מתרומתם הם חושפים את המידה שבה אמנות, מדע ומחויבות חברתית, דורשים ערכים שאותם ניתן לחקור ולערער, תוך מודעות להשפעות הרחבות יותר של אדריכלות, כל אחד ואחת מהזוכים מגלם את הרעיון של שיתוף פעולה במגוון דרכים תוך הכרה בשונות הגיאוגרפית, התרבותית והמתודולוגית ככזו שיש לפתח ולקדם – מצוינות באמצעות גיוון. עם החזון האדריכלי הרדיקלי שלהם, דילר קאיג'ימה וצ'וקאמוטו ממשיכים להשפיע באופן משמעותי על הדורות האדריכליים הבאים. הם מפתחים את האדריכלות והשפעתה באמצעות קידום מעורבות האדריכלות בפוליטיקה, חברה, תוך הכרה בעיר כבסיס העיקרי לעשייה חברתית, ובהכרה בההכרח להגיע לקהלים רחבים יותר.

יושיהארו צ’וקאמוטו, יליד מחוז קנאגווה שביפן. את הדוקטורט שלו בהנדסה קיבל מהמכון הטכנולוגי של טוקיו – ומאוחר יותר את מינויו כפרופסור.

השותפות בין צ’וקאמוטו לקאיג'ימה יוסדה לאחר מספר תחרויות אדריכלים בהן זכו יחדיו – עד כדי כך – שהחליטו להקים יחד את Atelier Bow-Wow" בו הם עובדים גם היום.

העשייה הפורה של השניים משתרעת על פני שלושה עשורים, ומתאפיינת בין היתר במושג שהטביעו – "Architectural Behaviorology"  (אדריכלות בהוויוריסטית)-  התנהגות הטבע ובני האדם המשפעים על התכנון האדריכלי בהתייחס למאפיינים הייחודיים של חברה אנושית והמקום בו היא מתפתחת. הם מתחילים כל פרויקט אדריכלי בהתבוננות: במקום, במי שיאכלסו את המבנה, בהתנהגות של האנשים הסובבים את האתר, במרחבים משותפים באותו איזור, וכמו כן חוקרים את התרבות, המשאבים והאקלים של המקום. עם תוצרי ההתבוננות והמחקר האלו, מגבשים את "תודעת הקיים" ובעזרתה מקדמים בניה שמהדהדת תוצרים אלו וגם מאתגרת אותם.

מאז החלו לעבוד יחד הם הוכיחו בעקביות שהם אדריכלים יוצאי דופן, המגשרים בין מחקר לפרקטיקה ומציעים דרכים חלופיות לגרום לארכיטקטורה להתמקד בהשפעותיה החברתיות. עם פרסום מחקריהם: Made In Tokyo” (2001)", הספר החלוצי Behaviorology” (2010)",  וכן- Ethnography Architectural"  (2018)", הם גיבשו עמדה לשאלה כיצד להפוך מרחבי ביניים בעיר להזדמנות במעורבות ציבורית. עשייתם שברובה עוסקת במגורים, ומחקריהם בהתנהגות שם דגש על אסטרטגיות תכנון ועיצוב מהפרט אל הכלל, תוך ניתוח של טקסים אנושיים כבסיס לפיתוח אדריכלי. זה הוכח על ידם ביתר שאת בפרויקט הבנייה מחדש של הכפר מומונורה, לאחר הצונאמי שאירע ב-2011.

צ’וקאמוטו וקאיג'ימה השפיעו השפעה עמוקה על הדור הצעיר ועל התפיסות האלטרניטיביות והחדשניות באדריכלות, תוך התמקדות בתרבות והתנהגות אנושית בסביבה עירונית.

מומויו קאיג'ימה 

יושיהארו צ'וקאמוטו

אליזבת דילר

בזמנים של שינוי עולמי ניכר, כאשר ערכים חברתיים ותרבותיים מוטלים בספק, שלושת הזוכים לשנת 2022 בפרס וולף לאדריכלות מצטיינים באיתגור הנורמות במטרה לקדם את תחום האדריכלות ואת השפעתו הרחבה יותר. למרות שהם שונים מאוד ביצירתם, הם חולקים את התכונה החיונית של שילוב מחקר, פדגוגיה ועשיה כדי לקדם את תחום האדריכלות. כחלק מרכזי מתרומתם הם חושפים את המידה שבה אמנות, מדע ומחויבות חברתית, דורשים ערכים שאותם ניתן לחקור ולערער, תוך מודעות להשפעות הרחבות יותר של אדריכלות, כל אחד ואחת מהזוכים מגלם את הרעיון של שיתוף פעולה במגוון דרכים תוך הכרה בשונות הגיאוגרפית, התרבותית והמתודולוגית ככזו שיש לפתח ולקדם – מצוינות באמצעות גיוון. עם החזון האדריכלי הרדיקלי שלהם, דילר קאיג'ימה וצ'וקאמוטו ממשיכים להשפיע באופן משמעותי על הדורות האדריכליים הבאים. הם מפתחים את האדריכלות והשפעתה באמצעות קידום מעורבות האדריכלות בפוליטיקה, חברה, תוך הכרה בעיר כבסיס העיקרי לעשייה חברתית, ובהכרה בההכרח להגיע לקהלים רחבים יותר.

מומויו קאיג'ימה, ילידת טוקיו, השלימה את תואר האדריכלות במכון הטכנולוגי של טוקיו, בו גם קיבלה מאוחר יותר את הדוקטורט שלה, וכיום פרופסור לאדריכלית ביהויוריסטית, במכון הטכנולוגי של ציריך.

השותפות בין קאיג'ימה לצ'וקאמוטו יוסדה לאחר מספר תחרויות אדריכלים בהן זכו יחדיו – עד כדי כך – שהחליטו להקים יחד את "Atelier Bow-Wow" בו הם עובדים גם היום.

העשייה הפורה של השניים משתרעת על פני שלושה עשורים, ומתאפיינת בין היתר במושג שהטביעו- ומתאפיינת בין היתר במושג שהטביעו- "Architectural Behaviorology" (אדריכלות בהוויוריסטית)- התנהגות הטבע ובני האדם המשפעים על התכנון האדריכלי בהתייחס למאפיינים הייחודיים של חברה אנושית והמקום בו היא מתפתחת. הם מתחילים כל פרויקט אדריכלי בהתבוננות: במקום, במי שיאכלסו את המבנה, בהתנהגות של האנשים הסובבים את האתר, במרחבים משותפים באותו איזור, וכמו כן חוקרים את התרבות, המשאבים והאקלים של המקום. עם תוצרי ההתבוננות והמחקר האלו, מגבשים את "תודעת הקיים" ובעזרתה מקדמים בניה שמהדהדת תוצרים אלו וגם מאתגרת אותם.

מאז החלו לעבוד יחד הם הוכיחו בעקביות שהם אדריכלים יוצאי דופן, המגשרים בין מחקר לפרקטיקה ומציעים דרכים חלופיות לגרום לארכיטקטורה להתמקד בהשפעותיה החברתיות. עם פרסום מחקריהם: Made In Tokyo” (2001)", הספר החלוצי Behaviorology” (2010)",  וכן- Ethnography Architectural  (2018)" , הם גיבשו עמדה לשאלה כיצד להפוך מרחבי ביניים בעיר להזדמנות במעורבות ציבורית. עשייתם שברובה עוסקת במגורים, ומחקריהם בהתנהגות שם דגש על אסטרטגיות תכנון ועיצוב מהפרט אל הכלל, תוך ניתוח של טקסים אנושיים כבסיס לפיתוח אדריכלי. זה הוכח על ידם ביתר שאת בפרויקט הבנייה מחדש של הכפר מומונורה, לאחר הצונאמי שאירע ב-2011 .

צ’וקאמוטו וקאיג'ימה השפיעו השפעה עמוקה על הדור הצעיר ועל התפיסות האלטרניטיביות והחדשניות באדריכלות, תוך התמקדות בתרבות והתנהגות אנושית בסביבה עירונית.

 פריי אוטו

אלדו ואן אייק 

פיטר אייזנמן

דיוויד צ'יפרפילד 

פיטר אייזנמן (נולד ב-1932, בארה"ב), הגדיר באופן חדש ומקורי את האדריכלות כשפה וכדרך חשיבה. אדריכל חדשני ואיש חינוך, שקידם את תחום האדריכלות באמצעות טקסטים תיאורטיים ומבנים יוצאי דופן, בעלי חשיבות רבה ביותר. ההגדרה החדשה והביקורתית שהוא נתן לאדריכלות כשפה וכדרך חשיבה, השפיעה על דורות של אדריכלים ואנשי חינוך ברחבי העולם. אייזנמן הוא ללא ספק המנהיג החשוב ביותר בייסוד שיח בעל משמעות בין אדריכלים, תיאורטיקנים והיסטוריונים. העיצובים של אייזנמן ושיטות ההוראה במהלך הקריירה שלו העמיקו במידה רבה את הידע בתחום הצורות והעקרונות הבסיסיים של אדריכלות קלאסית ומודרנית. התיאוריות הרבות שלו חוללו מהפך במבנה המשמעות באדריכלות.

בעבודתו ובעבודות אחרות של אדריכלים רבים שאותם הוא ניתח, נעשו מבנים לעדויות לתהליכים היסטוריים ולאפשרויות עתידיות באדריכלות. היחסים בין אובייקט לסובייקט, צורה ופונקציה, בניין ונוף, אדריכלות וטבע, זכו לחשיבה יסודית מחודשת. הדרך הנועזת והמטרידה שבה משקף אייזנמן את ההרס והחורבן, במצבת הזיכרון בברלין ליהודים שנרצחו באירופה, מייצרת פרדיגמה חדשה למבני זיכרון, שמתמודדת עם הטרגדיה והאובדן בצורה בלתי נשכחת.

דיוויד צ'יפרפילד 

פיטר אייזנמן

דיוויד צ'יפרפילד (נולד ב-1953, בבריטניה), הגדיר באופן מקורי את השפה הטקטונית של האדריכלות, כביטוי עמוק ומעודן בפרויקטים בקנה מידה גדול וקטן כאחד. בחיפושו אחר אדריכלות על-זמנית, לעומת האדריכלות בת-החלוף שבאופנה, ובתשומת לבו הקפדנית הוא העניק איכות רבה ועידון לאינטרפרטציה העכשווית של האדריכלות הקלאסית. בנייניו של צ'יפרפילד מגלמים יכולת מיומנת של שילוב בין גישה רגישה ואחראית לפרויקטים בקנה מידה גדול וקטן לבין טיפול מדויק ופואטי ושליטה בפירוט בחומריות הבניין. הפרויקטים שלו מהווים עדות ברורה ליחסים משמעותיים בין תכנון אורבאני לתכנון אדריכלי. פתרונו של צ'יפרפילד לבנייה מחדש ולהרחבה של ה"מוזיאון החדש" (Neues Museum) בברלין, בולט כעבודה מופתית של תחכום ובהירות, המחייה מבנה תרבות בעל חשיבות עמוקה, שההיסטוריה התעלמה ממנו, ומאפשרת לו לקום מחדש מתוך.