אמנות

סינדי שרמן

נימוק למתן הפרס:

"על שהגדירה מחדש את תפיסת האמנות הנוצרת באמצעות מצלמה."

שותפים לפרס:

ללא שותפים

סינדי שרמן (ילידת 1954) הינה מהאמניות החשובות והמשפיעות ביותר באמנות עכשווית בעשורים האחרונים. בחירתה על ידי צוות השיפוט, שהורכב מאוצרות בכירות ממוזיאונים מובילים בעולם הוכרעה פה אחד. עבודתה של שרמן הוצגה לאורך השנים, בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במוזיאונים החשובים בעולם. עבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים מרכזיים והיא זכתה באין ספור פרסים ותארים לציון הישגיה הבולטים כיוצרת ייחודית, מקורית ומשמעותית. פעולתה הפרפורמטיבית של שרמן, מונצחת במצלמתה, כך שהיא לובשת ופושטת צורה תוך שיקופם הביקורתי של ערכי התרבות העכשווית המשתנה. בעבודתה שמה שרמן דגש מיוחד על ביטויו של שיח הסטראוטיפים המגדרי, הגילני, בחינת תולדות האמנות והתרבות הפופולארית, בחינת תרבות הצריכה והתדיינות עם הממד האתי בעידן המניפולציה הדיגיטאלית.

לאורך חמישים שנות יצירה מגדירה סינדי שרמן מחדש במקוריות פורצת דרך את תפיסת האמנות הנוצרת באמצעות המצלמה. מעבודותיה הראשונות כסטודנטית באמצע שנות השבעים, עד לניסיונות הדיגיטליים שהיא עורכת כיום, היא חוקרת בהתמדה את בניית הזהות, אופני הייצוג הנשי ואת יחסיה עם תקשורת ההמונים, התרבות הפופולרית והקודים הוויזואליים המופעלים עליה. סדרת Untitled Film Stills הנודעת של האמנית, שאותה יצרה בין השנים 1977 ו-1980, חוללה שינוי עמוק באמנות הדיוקן. הסדרה, שאותה יצרה בהיותה בת 23 בלבד, כוללת 70 צילומי שחור-לבן של שרמן בתחפושות נשיות שונות: "הבחורה התמימה שמגיעה לעיר הגדולה", "הרעייה הפגיעה", ו"הספרנית הפתיינית". מאחר והסדרה הושפעה מדימויים סטראוטיפיים הלקוחים מסרטים דלי תקציב ונטולי יומרות אמנותיות משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ומאמצעי התקשורת שצרכה האמנית, הדמויות שבה ניתנות לזיהוי מידי, אך יחד עם זאת הן חסרות ייחוד כמעשה מרקחה מושלם. Untitled Film Stills הינה סדרת תצלומים אייקונית הרומזת על מנעד הזהויות המוגבל של נשים כפי שאלו מוגדרים על ידי אמצעי התקשורת.

עבודותיה של שרמן הן מאבני הפינה של הצילום במאה ה-20. ליבת יצירתה של שרמן היא ביכולתה יוצאת הדופן, להחזיק ראי מול פני החברה והתרבות הסובבת אותה, תוך ניתוח רכיביה, אותם היא מבודדת ומרכיבה מחדש בווירטואוזיות מופלאה, המעוררת השתאות וחלחלה בו בזמן.

בעבודותיה מאז Untitled Film Stills, שרמן ביימה את עצמה כאשת חברה מתבגרת, כנערת שער, כדמויות מפתח מתולדות האמנות וכליצנית גרוטסקית. בכך רמזה על הציות והכניעה להצגה עדכנית ומתמדת של ה"אני" במשחק התפקידים החברתי. שרמן עסקה בייצוגים של מיניות, פיתוי, החפצה ואלימות מינית. יצירתה האחרונה מאתגרת בקיצוניות את מושג האותנטיות האישית. שרמן לוקחת את המניפולציה הצילומית של הדיוקן אל העולם הדיגיטלי-וירטואלי, עולם של רשתות חברתיות, של צרכנות הרפואה-האסתטית ושל העיוות המובנה כתולדת שימוש בתוכנות ובאפליקציות לטיפול בתצלומים. ביצירתה המאוחרת מתגלה שרמן במלא גדולתה והיא ממשיכה לחדש, ולאתגר את קהל צופיה. אף אמן לא השיג את יכולת שינוי הצורה והעומקים בשאלות יסוד של ייצוגי הזהות העכשווית כפי שמציעה זו שרמן, אשר פעם אחר פעם מרחיבה את הפוטנציאל של התמונה המצולמת ושל תפקיד האמנות לשמש מראה וכלי ביקורתי משוכלל ומאתגר של תקופתו.

אולאפור אליאסון

נימוק למתן הפרס:

"על איחוד של אמנות ומדע על מנת ליצור רגעים של התגלות אינדיבידואלית וקולקטיבית."

שותפים לפרס:

ללא שותפים

אולאפור אליאסון (נ. 1967), אמן דני ממורשת ארצות הצפון, מיצג דור אמנים שהגיע לבשלות בעשר השנים האחרונות, דור הממזג בין אמנות פיסית לאסתטיקה חברתית, תוך הדגשת תפקיד הצופה בהגדרת היצירה. אולאפור אליאסון פועל בצומת שבין אמנות למדע, עד כי ניתן לדמות רבות מיצירותיו למערכי ניסוי: תנאים פיסיים ותפיסתיים שמתגלים לעיני המתבונן באופן דינמי עם תנועתו במרחב היצירה. יתרה מזו, רבות מעבודותיו נושאות אופי "סביבתי" מכמה בחינות: מחד גיסא, הן עוטפות את הצופים, ומקנות להם חוויה קולקטיבית, ואפילו חברתית; מאידך גיסא, הן מעלות בתודעתם את איתני הטבע כמו השמש, גשם, קרח וערפל.

אולאפור אליאסון שם לעצמו למטרה לשבש את הרגלי הראייה המובְנים והמקובעים שלנו, ולהסב את תשומת ליבנו לתפקיד הפעיל שאנו ממלאים שעה שאנו תופסים ומכוננים את העולם מרגע אחד למשנהו. בסטודיו שלו מייצרים מכשירים שמשקפים, מְשבּרים, ומסבכים את התפיסה שלנו באופן שמערער את תחושת השליטה שלנו בעולם וכופה עלינו השתאות מיקרוקוסמית. בה בעת, ועל אף מראיתם המרהיבה כלפי חוץ, הם חושפים תמיד את המכאניקה שמפעילה אותם. האמן כלל אינו מעוניין לתעתע בנו, אלא דווקא לאפשר לנו לחוות את הגורם הסיבתי כפשוטו ובה בעת את התוצאה שהוא מחולל.

הסטודיו של אולאפור אליאסון בברלין מגלם את התפתחות הפרקטיקה של האמנות העכשווית: שותפים בו יוצרים מכל רחבי העולם, הוא מתפקד כקהילה בינלאומית בזעיר אנפין שבה מתלכדים האמנות, המחקר המדעי והעיצוב. העשייה בסטודיו מגוונת ומופקים בו ספרים, יצירות אמנות, יצירות המוזמנות למתחמים ציבוריים, וכן מחקר טהור מהסוג שניתן למצוא במעבדה אוניברסיטאית.

אמנותו של אולאפור אליאסון מתכתבת עם העולם של ימינו, עולם של קשרי גומלין חברתיים ואקולוגיים. בזכות מגוון תחומי העניין שלו, השוזרים ביחד פרט, חברה וסביבה; בזכות יכולתו להפיח חזון אמנותי ברעיונות מדעיים ולחילופין, רוח של חשיבה מדעית באמנות; ולבסוף, בזכות כשרונו להעצים את יכולתו של כל צופה לפתח תפיסה עצמאית שרק לאורה ניתן להבין ולהעריך את יצירתו – מכירה קרן וולף בהישגו האמנותי היוצא מגדר הרגיל של אולאפור אליאסון וגאה להעניק לו את פרס קרן וולף באמנויות לשנת 2014.

רוזמרי טרוקל

נימוק למתן הפרס:

"על יצירתה רבת הממדים, המציגה מודל רב-עוצמה לטיפול ביקורתי ועקיף בזרם המרכזי של האמנות. במקום לבקש לה עמדה במוקד האמנות, טרוקל מתנהלת סביבו, בוחרת בזירות ובנתיבים ידועים פחות, ובכך נמנעת מן המקובע והצפוי".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

רוזמרי טרוקל (נולדה ב-1952, גרמניה) קנתה לה מוניטין בתערוכות רבות וחשובות, וזכתה בפרסים יוקרתיים על עבודתה. בשנת 1999 ייצגה את גרמניה בביאנלה בוונציה. עבודותיה הוצגו באין-ספור תערוכות של אמנות בת-זמננו ברחבי העולם, ביניהן דוקומנטה 10 בקאסל (1997) ותערוכת קרנגי הבין-לאומית (2008). תערוכות יחיד מיצירתה הועלו במוזיאונים המובילים בעולם, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, מוזיאון ישראל בירושלים, המוזיאון לאמנות מודרנית בפריז, מרכז ז´ורז´ פומפידו בפריז, מרכז האמנות DIA בניו יורק, ומוזיאון לודוויג בקלן.

הפרס מוענק לרוזמרי טרוקל על אמנותה, החוקרת ומשלבת חומרים, תהליכים ומושגים מדיסציפלינה, ממסורות ומתחומים שונים. עבודתה נשענת על המקומי, שואבת מן האמנויות היפות ומן התרבות העממית גם יחד, ובאמצעותן היא קוראת תיגר על דעות רווחות ועל דרכי פעולה שגורות, ומגדירה מחדש את אמנות העתיד.

על ריבוי הממדים ביצירתה, המושתתת על תודעה פמיניסטית רחבת אופקים שהדוגמטיות ממנה והלאה; על השפעתה על אמני הדור הצעיר ותמיכתה בהם, הן באמצעות יוזמות של אוצרת ואספנית אמנות והן באמצעות הוראה כפרופסור באקדמיה לאמנות של דיסלדורף.

על טיפולה המעמיק בסוגיות הנוגעות לגיבוש תערוכות ולהיבטי הצגתן – בכלל זה עיונה המחודש בצורות תצוגה נהוגות, כגון רטרוספקטיבה, תערוכת יחיד ותערוכה קבוצתית, לא אחת באמצעות שיתופי פעולה. טרוקל עוסקת באופן יצירתי בתערוכה עצמה כמדיום וכצורה אמנותית.

על קריאת התיגר על ההיררכיות המקובלות בעולם האמנות באמצעות חיבור ספרי אמנות ומִכפלים כחלק בלתי נפרד ממעשה האמנות שלה, זאת לצד פיסול, ציור, עבודות בקרמיקה ובטקסטיל, רישום, הדפסים, וידיאו ועיצוב.

מיקלאנג'לו פיסטולטו

נימוק למתן הפרס:

"על היצירתיות המתמדת בקריירה שלו כאמן, כמחנך וכפעיל חברתי, שהאינטליגנציה חסרת המנוחה שלו הולידה אמנות הצופה אל העתיד ומעוררת תובנות רעננות באשר לעולם".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

מיקלאנג'לו פיסטולטו נולד בשנת 1933 בביאלה שבאיטליה. הקריירה שלו עשירה ומגוונת במיוחד, ולזכותו נזקפת רשימה משמעותית של הישגים חשובים. האמנות של פיסטולטו התפתחה מציור להדפס משי צילומי של דמויות אנשים בגודל טבעי על פלדה בוהקת, אמנות סביבה, פרפורמנס, קולנוע ווידאו, פיסול בחומרים יומיומיים וייסוד מערכת לקישור בין אמנות לבין פעילויות אנושיות אחרות.

תערוכות רטרוספקטיביות של אמנותו הוצגו בארמון גראסי שבוונציה (1976), בארמון הבדולח במדריד (1983), מצודת בלוודרה בפירנצה (1984), בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא (1990) ובמוזיאון לאמנות בת זמננו בברצלונה (2000). עבודתו הוצגה בתערוכות בין-לאומיות מובילות, כולל הביאנלה בוונציה (1966, 1976, 1978, 1984, 1986, ו-1993) והדוקומנטה בקאסל (1968, 1982, 1992 ו-1997). בשנת 1994 הכריז פיסטולטו על הקמת התכנית "פרוג'טו ארטה" (Progetto Arte), המבקשת לאחד באמצעות האמנות את שלוחותיה המגוונות של הציוויליזציה האנושית. כדי לקדם מטרתו זו, ייסד בשנת 1988 בביאלה את המוסד "עיר האמנות – קרן פיסטולטו" (Cittadellarte – Fondazione Pistoletto), מרכז לימוד וקידום של פרויקטים יצירתיים.

בכתבו על ערך האמנות ועל המטרה שלשמה הקים מרכז חינוכי חדשני זה, הדגיש פיסטולטו ש"לאמנים יש דרך ייחודית וחופשית לגמרי להבין ולנתח את החברה, ומתוך כך נגזרת גם מעורבותם בה. עיר האמנות מאמינה בתוקף שאמנות יכולה לפעול כמתווכת בין תחומים שונים של פעילות אנושית היוצרים חברה, ובכך היא מחוללת טרנספורמציה אחראית בחברה".

חבר השופטים העניק לפיסטולטו את פרס קרן וולף על הקריירה הארוכה ועתירת המחויבות שלו, ועל יכולתו לפתוח אפשרויות חדשות ולעודד את רתימת הדמיון למטרות שינוי אמנותי וחברתי.

לואיז בורז'ואה

נימוק למתן הפרס:

"על יצירת חיים המקיפה מגוון מופלא של מדיה, שלאורך שישה עשורים שמרה על חדשנות אסתטית וצורנית, מורכבות אינטלקטואלית ונגיעה עכשווית".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

הקריירה של לואיז בורז'ואה משתרעת על כל המאה העשרים. יצירתה תרמה להתפתחותם של כמה מהזרמים החשובים ביותר באמנות המודרנית – החל מהסוריאליזם בשנות השלושים, דרך האקספרסיוניזם המופשט של שנות החמישים ועד לפיסול ב"שדה המורחב" של המיצבים בסוף המאה. עם זאת, העשייה שלה הייתה ונשארה ייחודית. בורז'ואה התנסתה במגוון יוצא דופן של טכניקות כמו רישום והדפס, חריטה, יציקה, תפירה ואסמבלאז'. היא שילבה חידושים צורניים ואומנות וירטואוזית עם התעמקות אינטלקטואלית וראייה פואטית. בהשראת הפסיכואנליזה, משתמשת בורז'ואה בדמות – מפורקת, מכוסה, טוטמית או כישות נעדרת – על-מנת לחקור יחסים משפחתיים, זהות מינית ומיתולוגיה. אם כי אמנותה שואבת מתולדות חייה, הנראטיבים שלה מתעלים מעל האישי כדי לדבר אל הדורות הבאים. ההישג שלה אף גדול יותר בהתחשב בכך שעשייתה פרחה בסביבה תרבותית הנשלטת ע"י גברים.

בורז'ואה נולדה בשנת 1911 בצרפת. אחרי קבלת תואר בוגר בפילוסופיה באוניברסיטת סורבון בשנת 1932, החליטה להתמסר לתחום האמנות ולמדה תולדות האמנות ב–L’Ecole du Louvre. במסגרת עבודתה כאסיסטנטית בכמה סדנאות היא שילבה את חווית הילדות של עבודתה בבית המלאכה המשפחתי לשטיחי קיר, בלימוד הטכניקות הקלאסיות של ציור ופיסול. בשנת 1939 עברה לניו-יורק והופעת הבכורה שלה הייתה תערוכת הדפסים במוזיאון ברוקלין. תערוכות נוספות של הדפסים וציורים וכן תערוכת פיסול ראשונה ב-1949 הפכו אותה לחלק מהאוונגארד האמנותי הניו-יורקי. כשם שביטלה מחיצות בין תחומי מדיה שונים, כך גם חצתה תחומים, תוך שיתוף פעולה, לא רק עם אמנים אחרים, אלא גם עם מבצעים מעולם המחול והתיאטרון.

אף מבחר מצומצם מהמספר העצום של תערוכות קבוצתיות, שהציגו את עבודותיה של בורז"ואה, יכול לשמש עדות לעכשוויות של עבודתה. יצירותיה הוצגו לצד סוריאליסטים כמו ברטון וטאנגי בשנות הארבעים, ואילו בשנות החמישים הן הוצגו לצד האמנים האמריקנים המופשטים. בשנת 1966 כללה לוסי ליפארד את יצירותיה של בורז'ואה בחגיגת "'העשייה הקונספטואלית" שכללה את אווה הסה וברוס נאומן. היא הוצגה ב- 1972 בביאנלה של מוזיאון וויטני, ב- Magicien de la Terre במרכז פומפידו בפאריס ב- 1982, בדוקומנטה IX בשנת 1992, ובדוקומנטה XI בשנת 2002 בקאסל. בורז’ואה הייתה האישה-האמנית הראשונה שזכתה עוד בחייה לרטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק בשנת 1982, וייצגה את ארה"ב בביאנלה של ונציה בשנת 1993. היא גם חנכה את פתיחת ה- Tate Modern בלונדון בשנת 2000 בסדרה של עבודות מונומנטליות ששילבו פיסול עם ארכיטקטורה במסגרת סדרת הפרויקטים של Unilever Series Turbine Hall. סימן ההיכר שלה – עכביש ענק – הפך מיד ללוגו לא רשמי של המוזיאון החדש.

הפרס הזה מכיר גם בחשיבותה של לואיז בורז'ואה כסופרת וכקול נגד דיכוי. בשנות הארבעים היא תרמה מיצירותיה למען עזרה למחתרת הצרפתית ובשנת 1949, יחד עם מרסל דושאן, הייתה אוצרת של מופע של שירה וכתיבה אנטי נאצית. בשנות השבעים הפכה לפעילה בתנועה הפמיניסטית והיא ממשיכה, גם במאה ה- 21, לשמש כסמל לנשים אמניות בכל העולם.

ג´יימס טורל

נימוק למתן הפרס:

"עולם הדימויים האישי מאוד שלו יכול להיות מוגדר כסינתזה רוחנית של צורה ואור בחלל כמו אין סופי".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

ג'יימס טורל נחשב מזה שני עשורים לאחד המעניינים, המקוריים והחשובים שבין היוצרים בתחום האמנות החזותית.

טורל משתמש באור כפי שאמנים אחרים משתמשים בצבע או בחומר פיסול. הוא יוצר סביבות שהחלל שבתוכן הופך לחומר מואר ומתקיים ללא צורך באובייקטים ודימויים ממשיים. הוא מצליח לערטל את החפץ האמנותי מכל חומריות, ויצירותיו מתקיימות על הגבול שבין מציאות לדמיון, בין הקיים ללא -קיים. האמנות שלו עוסקת באור עצמו, לא כגורם המאפשר התגלות, אלא כהתגלות עצמה. יצירותיו מהוות אתגר לתפישתנו החזותית את העולם. בחוותנו אותן אנו מגלים היבטים חדשים של התפישה והראייה ואף פנים נוספות של עצמנו. מן הסיבה הזאת כל יצירה של ג'יימס טורל הריהי חוויה פיזית ורוחנית נדירה.