רפואה

בוטונד רוסקה

שייכות בעת הענקת הפרס:

המכון לאופטלמולוגיה מולקולרית וקלינית בבאזל (IOB), שוויץ

נימוק למתן הפרס:

"על שמירה על הראייה ושיקום הראייה בעיוורים באמצעות אופטוגנטיקה".

שותפים לפרס:

בוטונד רוסקה

ז’וזה-אלן סאהל

פרופסור ז’וזה-אלן סאהל (נולד ב-1955, אלג'יריה) הוא יו"ר המחלקה לרפואת עיניים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג, מנהל מכון הראייה UPMC, ויו"ר לאופטלמולגיה בקרן לרפואת העיניים והאוזן בפיטסבורג, ופרופסור לרפואת עיניים באוניברסיטת סורבון.

מסעו של סאהל הוא עדות לכוחה של תשוקה ומסירות. הוריו, שניהם מחנכים, הנחילו בו עקרונות הומניסטיים וטיפחו בו סקרנות אינטלקטואלית רחבה. עוד בתקופת בית הספר סאהל הצטיין במקצועות שונים והפגין כישרון טבעי למתמטיקה ופיזיקה ומוריו עודדו אותו לעסוק במדע מתקדם. לצד תשוקתו למדעים, הוא פיתח זיקה לשירה ולפילוסופיה. מיזוג תחומי העניין הייחודי הביא אותו לעסוק ברפואה.

ד"ר סאהל למד רפואה באוניברסיטת דניס דידרו, פריז VII, ורפואת עיניים באוניברסיטת לואי פסטר שטרסבורג. את תואר הרפואה סיים בהצטיינות עם מדליה של הפקולטה של פריז. סאהל השלים התמחות ברפואת עיניים בבית החולים האוניברסיטאי לואי פסטר בשטרסבורג. לאחר מכן היה עמית מחקר במרפאת העיניים והאוזניים של מסצ'וסטס וחוקר אורח במחלקה לביולוגיה מולקולרית ותאית באוניברסיטת הרווארד. ד"ר סאהל ייסד וניהל את מכון הראיה בפריז (2008-2020) וכיום מכהן כיו"ר המחלקה לרפואת עיניים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג ופרופסור בבית הספר לרפואה בסורבון.

פרופסור בוטונד רוסקה (נולד ב-1969, הונגריה), חוקר באוניברסיטת באזל ומנהל במכון לרפואת עיניים מולקולרית וקלינית בבאזל (IOB), הוא מומחה בעל שם עולמי במבנה ובתפקוד של מעגלי רשתית בבריאות ובמחלות.

רוסקה הוא בנם של מוזיקאית ומדען מחשבים. מסעו החל בקריירה מוזיקלית, הוא למד צ'לו באקדמיה למוזיקה של פרנץ ליסט (1985-1989). עם זאת, פציעה מצערת בידו שיבשה את קריירת הצ'לו שלו, והובילה אותו לשינוי כיוון לעיסוק בתחומי הרפואה והמתמטיקה.

רוסקה השלים לימודי רפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סמלווייס, הונגריה, ודוקטורט בנוירוביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. לאחר מכן המשיך את לימודיו בגנטיקה ווירולוגיה בבית הספר לרפואה של הרווארד. ב-2005 הקים קבוצת מחקר במכון פרידריך מישר בבאזל, וב- 2010 התמנה לפרופסור בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת באזל. כיום הוא משמש כמנהל מייסד במכון לרפואת עיניים מולקולרית וקלינית בבאזל (IOB).

217 מיליון אנשים בעולם סובלים מליקוי ראייה בינוני עד חמור, ו-36 מיליון עיוורים. בתהליך הראייה התקין כאשר קרני האור מגיעים לרשתית, שהיא רקמה בחלק האחורי של העין, המכילה גם תאים מיוחדים המשמשים כקולטני אור (תאי פוטורצפטורים) הממירים את האור לאותות חשמליים. האותות החשמליים הללו עוברים מהרשתית דרך עצב הראייה אל המוח, שם הם הופכים לתמונות שאנו רואים. ניתן לייחס את רוב הפרעות הראייה לפגמים תורשתיים או תלויי גיל ברשתית. רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת רשתית תורשתית הגורמת לדרדור הדרגתי של הראייה עד ניוון מלא של הרשתית ועיוורון,  יכולה להיות מופעלת על ידי פגמים בכ-70 גנים שונים ונחשבה חשוכת מרפא עד כה. יתכן כי ניתן לטפל במחלה בשלב מוקדם על ידי שימוש בטיפול גן חלופי מבוסס וירוס או על ידי עריכת גנים. עם זאת, זה כבר לא אפשרי לאחר שהעיוורון הפך מוחלט. ומחקר רב נעשה למציאת פתרון טיפולי.

ד"ר סאהל ידוע במומחיותו בטכניקות לשיקום ראייה. מחקריו מתמקדים במחלות כמו רטיניטיס פיגמנטוזה וניוון מקולרי תלוי גיל, הגורמות למוות של תאי קולטני האור ומובילות לאובדן ראייה בלתי הפיך. סאהל וצוותו הדגימו את היתכנות השימוש באופטוגן הלורודופסין, המועבר באמצעות וקטור ויראלי לתא עצב ששרד ברשתית, לשיקום ראייה חלקית במקרים של ניוון רשתית בבעלי חיים ובני אדם.

במקביל, ד"ר רוסקה פיתח טכניקות מתקדמות לטיפול גנטי ממוקד שמטרתן שיקום הראייה. המעבדה שלו יצרה את מפת ביטוי הגנים המפורטת הראשונה של הרשתית והכורואיד האנושית ופיתחה שיטות לייצור תאי רשתית אנושיים מתפקדים בכמויות גדולות. תאים אלו משמשים לשיפור גישות הריפוי הגנטי. כבר ב-2008 הצליח רוסקה באמצעות וקטורים ויראלים – להזריק חלבונים רגישים לאור מאצות ירוקות לתאי רשתית של עכברים עיוורים, ובכך להעניק לאותם עכברים ראייה ראשונית. הוא פיתח טכנולוגיה המאפשרת לתאים ספציפיים בעין להגיב לאור קרוב לאינפרא אדום באמצעות האופטוגן Channelrhodopsin ChrimsonR. טכניקה זו שיחזרה בהצלחה תגובות אור ברשתית של עכברים עיוורים.

שני המדענים נפגשו ב-2001 בזמן שרוסקה אשר למד לתואר דוקטור בברקלי, ארה"ב, הגיע לחודש לאוניברסיטת לואי פסטר בשטרסבורג, צרפת, שם סאהל היה אז מנהל מעבדה. מאז החל שיתוף פעולה ארוך ופורה בין השניים – רוסקה, חוקר מדע בסיסי וד"ר לרפואה, מנהל מחקר מעבדתי בטיפולים אופטוגנטיים, בעוד שסאהל – קלינאי מוכשר ומומחה במחקר בסיסי ותרגומי – העומד בראש הפיתוח והגישה לחולים לניסויים קליניים. השניים פעלו יחד בנסיון להפעיל מחדש את תאי הרשתית שנפגעו ולשחזר את תפקודם.

במחקרם פורץ הדרך שפורסם ב-Nature Medicine במאי 2021, דיווחו רוסקה וסאהל על החולה העיוור הראשון שראייתו חזרה באופן חלקי- הם הדגימו את ההיתכנות של שיקום ראייה חלקי באמצעות טיפול אופטוגנטי ומשקפי מגן מהונדסים. חולה רטיניטיס פיגמנטוזה שראייתו הוגבלה לקליטת אור ראשונית השתקמה וחזרה יכולתו לזהות, לספור, לאתר ולגעת בחפצים שונים.

בעוד שלאופטוגנטיקה היסטוריה של כ- 20 שנה במדעי המוח, עבודתם של סאהל ורוסקה סימנה את ההוכחה הראשונה לאופטוגנטיקה בכל מחלה אנושית ואבן דרך בתחום טיפול בעיוורון המשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם.

פרס וולף מוענק לבוטונד רוסקה וז’וזה-אלן סאהל על היותם חלוצים בפיתוח גישה חדשנית לשיקום ראייה על ידי תכנון ויישום טכנולוגיה אופטוגנטית להפיכת תאי עצב ששרדו ברשתית העין לתאים הרגישים לאור, ובכך מחליפים תפקודית קולטני אור שנפגמו או אבדו כתוצאה מנזק ומחלות גנטיות.  בשיטה זו הצליחו השניים להשיב חלקית את חוש הראייה לאדם עיוור, על ידי יצירת חלבונים לוכדי אור באחת מעיניו ובכך פרצו דרך בטיפול בעיוורון.

ז’וזה-אלן סאהל

שייכות בעת הענקת הפרס:

אוניברסיטת פיטסבורג, ארה"ב

אוניברסיטת סורבון, צרפת

נימוק למתן הפרס:

"על שמירה על הראייה ושיקום הראייה בעיוורים באמצעות אופטוגנטיקה".

שותפים לפרס:

ז’וזה-אלן סאהל

בוטונד רוסקה

פרופסור ז’וזה-אלן סאהל (נולד ב-1955, אלג'יריה) הוא יו"ר המחלקה לרפואת עיניים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג, מנהל מכון הראייה UPMC, ויו"ר לאופטלמולגיה בקרן לרפואת העיניים והאוזן בפיטסבורג, ופרופסור לרפואת עיניים באוניברסיטת סורבון.

מסעו של סאהל הוא עדות לכוחה של תשוקה ומסירות. הוריו, שניהם מחנכים, הנחילו בו עקרונות הומניסטיים וטיפחו בו סקרנות אינטלקטואלית רחבה. עוד בתקופת בית הספר סאהל הצטיין במקצועות שונים והפגין כישרון טבעי למתמטיקה ופיזיקה ומוריו עודדו אותו לעסוק במדע מתקדם. לצד תשוקתו למדעים, הוא פיתח זיקה לשירה ולפילוסופיה. מיזוג תחומי העניין הייחודי הביא אותו לעסוק ברפואה.

ד"ר סאהל למד רפואה באוניברסיטת דניס דידרו, פריז VII, ורפואת עיניים באוניברסיטת לואי פסטר שטרסבורג. את תואר הרפואה סיים בהצטיינות עם מדליה של הפקולטה של פריז. סאהל השלים התמחות ברפואת עיניים בבית החולים האוניברסיטאי לואי פסטר בשטרסבורג. לאחר מכן היה עמית מחקר במרפאת העיניים והאוזניים של מסצ'וסטס וחוקר אורח במחלקה לביולוגיה מולקולרית ותאית באוניברסיטת הרווארד. ד"ר סאהל ייסד וניהל את מכון הראיה בפריז (2008-2020) וכיום מכהן כיו"ר המחלקה לרפואת עיניים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פיטסבורג ופרופסור בבית הספר לרפואה בסורבון.

פרופסור בוטונד רוסקה (נולד ב-1969, הונגריה), חוקר באוניברסיטת באזל ומנהל במכון לרפואת עיניים מולקולרית וקלינית בבאזל (IOB), הוא מומחה בעל שם עולמי במבנה ובתפקוד של מעגלי רשתית בבריאות ובמחלות.

רוסקה הוא בנם של מוזיקאית ומדען מחשבים. מסעו החל בקריירה מוזיקלית, הוא למד צ'לו באקדמיה למוזיקה של פרנץ ליסט (1985-1989). עם זאת, פציעה מצערת בידו שיבשה את קריירת הצ'לו שלו, והובילה אותו לשינוי כיוון לעיסוק בתחומי הרפואה והמתמטיקה.

רוסקה השלים לימודי רפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סמלווייס, הונגריה, ודוקטורט בנוירוביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. לאחר מכן המשיך את לימודיו בגנטיקה ווירולוגיה בבית הספר לרפואה של הרווארד. ב-2005 הקים קבוצת מחקר במכון פרידריך מישר בבאזל, וב- 2010 התמנה לפרופסור בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת באזל. כיום הוא משמש כמנהל מייסד במכון לרפואת עיניים מולקולרית וקלינית בבאזל (IOB).

217 מיליון אנשים בעולם סובלים מליקוי ראייה בינוני עד חמור, ו-36 מיליון עיוורים. בתהליך הראייה התקין כאשר קרני האור מגיעים לרשתית, שהיא רקמה בחלק האחורי של העין, המכילה גם תאים מיוחדים המשמשים כקולטני אור (תאי פוטורצפטורים) הממירים את האור לאותות חשמליים. האותות החשמליים הללו עוברים מהרשתית דרך עצב הראייה אל המוח, שם הם הופכים לתמונות שאנו רואים. ניתן לייחס את רוב הפרעות הראייה לפגמים תורשתיים או תלויי גיל ברשתית. רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת רשתית תורשתית הגורמת לדרדור הדרגתי של הראייה עד ניוון מלא של הרשתית ועיוורון,  יכולה להיות מופעלת על ידי פגמים בכ-70 גנים שונים ונחשבה חשוכת מרפא עד כה. יתכן כי ניתן לטפל במחלה בשלב מוקדם על ידי שימוש בטיפול גן חלופי מבוסס וירוס או על ידי עריכת גנים. עם זאת, זה כבר לא אפשרי לאחר שהעיוורון הפך מוחלט. ומחקר רב נעשה למציאת פתרון טיפולי.

ד"ר סאהל ידוע במומחיותו בטכניקות לשיקום ראייה. מחקריו מתמקדים במחלות כמו רטיניטיס פיגמנטוזה וניוון מקולרי תלוי גיל, הגורמות למוות של תאי קולטני האור ומובילות לאובדן ראייה בלתי הפיך. סאהל וצוותו הדגימו את היתכנות השימוש באופטוגן הלורודופסין, המועבר באמצעות וקטור ויראלי לתא עצב ששרד ברשתית, לשיקום ראייה חלקית במקרים של ניוון רשתית בבעלי חיים ובני אדם.

במקביל, ד"ר רוסקה פיתח טכניקות מתקדמות לטיפול גנטי ממוקד שמטרתן שיקום הראייה. המעבדה שלו יצרה את מפת ביטוי הגנים המפורטת הראשונה של הרשתית והכורואיד האנושית ופיתחה שיטות לייצור תאי רשתית אנושיים מתפקדים בכמויות גדולות. תאים אלו משמשים לשיפור גישות הריפוי הגנטי. כבר ב-2008 הצליח רוסקה באמצעות וקטורים ויראלים – להזריק חלבונים רגישים לאור מאצות ירוקות לתאי רשתית של עכברים עיוורים, ובכך להעניק לאותם עכברים ראייה ראשונית. הוא פיתח טכנולוגיה המאפשרת לתאים ספציפיים בעין להגיב לאור קרוב לאינפרא אדום באמצעות האופטוגן Channelrhodopsin ChrimsonR. טכניקה זו שיחזרה בהצלחה תגובות אור ברשתית של עכברים עיוורים.

שני המדענים נפגשו ב-2001 בזמן שרוסקה אשר למד לתואר דוקטור בברקלי, ארה"ב, הגיע לחודש לאוניברסיטת לואי פסטר בשטרסבורג, צרפת, שם סאהל היה אז מנהל מעבדה. מאז החל שיתוף פעולה ארוך ופורה בין השניים – רוסקה, חוקר מדע בסיסי וד"ר לרפואה, מנהל מחקר מעבדתי בטיפולים אופטוגנטיים, בעוד שסאהל – קלינאי מוכשר ומומחה במחקר בסיסי ותרגומי – העומד בראש הפיתוח והגישה לחולים לניסויים קליניים. השניים פעלו יחד בנסיון להפעיל מחדש את תאי הרשתית שנפגעו ולשחזר את תפקודם.

במחקרם פורץ הדרך שפורסם ב-Nature Medicine במאי 2021, דיווחו רוסקה וסאהל על החולה העיוור הראשון שראייתו חזרה באופן חלקי- הם הדגימו את ההיתכנות של שיקום ראייה חלקי באמצעות טיפול אופטוגנטי ומשקפי מגן מהונדסים. חולה רטיניטיס פיגמנטוזה שראייתו הוגבלה לקליטת אור ראשונית השתקמה וחזרה יכולתו לזהות, לספור, לאתר ולגעת בחפצים שונים.

בעוד שלאופטוגנטיקה היסטוריה של כ- 20 שנה במדעי המוח, עבודתם של סאהל ורוסקה סימנה את ההוכחה הראשונה לאופטוגנטיקה בכל מחלה אנושית ואבן דרך בתחום טיפול בעיוורון המשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם.

פרס וולף מוענק לבוטונד רוסקה וז’וזה-אלן סאהל על היותם חלוצים בפיתוח גישה חדשנית לשיקום ראייה על ידי תכנון ויישום טכנולוגיה אופטוגנטית להפיכת תאי עצב ששרדו ברשתית העין לתאים הרגישים לאור, ובכך מחליפים תפקודית קולטני אור שנפגמו או אבדו כתוצאה מנזק ומחלות גנטיות.  בשיטה זו הצליחו השניים להשיב חלקית את חוש הראייה לאדם עיוור, על ידי יצירת חלבונים לוכדי אור באחת מעיניו ובכך פרצו דרך בטיפול בעיוורון.

דניאל יהושע דרוקר

שייכות בעת הענקת הפרס:

אוניברסיטת טורונטו, קנדה

נימוק למתן הפרס:

"על עבודה חלוצית בבירור המנגנונים והפוטנציאל הטיפולי של הורמונים אנטרואנדוקריניים".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

דניאל דרוקר, אנדוקרינולוג קנדי ופרופסור לרפואה באוניברסיטת טורונטו ומדען בכיר במכון המחקר לוננפלד-טננבאום, בית החולים הר סיני בטורונטו. פרופ/ דרוקר ידוע במחקריו על הורמוני המעי והשימוש בהם בטיפול בסוכרת ובמחלות מטבוליות אחרות.
דרוקר נולד וגדל במונטריאול. הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת טורונטו (1980) והשלים את התמחויותיו ברפואה ואנדוקרינולוגיה בבית החולים ג'ונס הופקינס (1980-81), אוניברסיטת טורונטו (1980-84), ובית החולים הכללי של מסצ'וסטס, בית הספר לרפואה של הרווארד (1984-87).
פרופ. דרוקר נודע במחקריו וביישום פריצות דרך מדעיות לטיפול קליני. מחקרים אלו תרמו משמעותית לפיתוח טיפולים חדשים לסוכרת מסוג 2 וטיפול חדש בתסמונת המעי הקצר ובעלי פוטנציאל רב לטיפול בהשמנת יתר.
פרופ. דרוקר חוקר משפחה של הורמונים המיוצרים בלבלב, במערכת העיכול ובמוח, המבקרים אספקטים רבים של חילוף חומרים. באמצעות שליטה על הפרשת האינסולין ורמות הגלוקוז בדם, הורמונים אלו מווסתים את התיאבון, את ספיגת הרכיבים התזונתיים מהמזון שאנו אוכלים, ואת ההמרה של אותם רכיבים תזונתיים לאנרגיה. מאחר ופעולה מוגברת של הורמונים אלו עשויה להועיל בסוכרת, השמנת יתר והפרעות מעי דלקתיות, לאנלוגים להורמונים אלה פוטנציאל לפיתוח תרופות חדשות למחלות הפוגעות במיליוני אנשים ברחבי העולם.

פרס וולף מוענק לפרופ. דרוקר על תרומתו הגדולה להבנת הפיזיולוגיה והפרמקולוגיה של פפטידים דמויי גלוקגון (GLPs) והשימוש בהם לשיפור בריאות המטופלים.
גילוייו אודות הפעילות של GLP-2 ,GLP-1 , ו- (dipeptidyl peptidase-4 (DPP-4 אפשרו פיתוח של מספר סוגים חדשניים של תרופות לטיפול בסוכרת, השמנת יתר ומחלות נלוות הקשורות להשמנה. דרוקר הראה כי GLP-1 מזרז ישירות הפרשת אינסולין מתאי בטא בלבלב.
במהלך 35 השנים האחרונות, דרוקר הוביל את התחום תוך הבהרת החשיבות של פעולת GLP-1 בבקרת שגשוג והישרדות של תאי בטא בלבלב, ויסות מצבי עקה ברשתית האנדופלזמטית (ER) וגמישות תאי הבטא. דרוקר זוכה להכרה בזכות תרומתו המתמשכת לאיפיון פעולויות חדשות רבות של GLP-1 במוח, במעיים, בלבלב האנדוקריני והאקסוקריני, במערכת החיסון, בלב ובכלי הדם. הוא מילא תפקיד מרכזי בזיהוי מנגנוני הפעולה הקרדיווסקולריים של האינקרטינים, בכללם מחקרים על קצב לב, לחץ דם, טרשת עורקים, מצבי דלקת בכלי הדם והלב, ובכך הניח את הבסיס המדעי לתוצאות המרגשות של המחקרים הקליניים שהדגימו שיפור רב במדדים קרדיווסקולריים שונים. ממצאים אלה סיפקו תמיכה נרחבת לפיתוח ושימוש בתרופות ממשפחת GLP-1, בחולי סוכרת והסובלים מהשמנת יתר. כמוכן ממצאים אלו אפשרו זיהוי מחלות נוספות (כדוגמת מחלות הכבד השומני- ,NASH ומחלות נוירו-דגנרטיביות כגון פרקינסון ואלצהיימר) שהטיפול בהן בעזרת אגוניסטים של GLP-1R, עשוי להביא לשיפור משמעותי במטופלים. דרוקר גם תיאר את המנגנונים המקשרים בין פעילות DPP-4 לבקרה מטבולית. מחקריו החלוציים תיארו את חשיבותו DPP-4 לשליטה בציר האנטרואינסולרי וביססו את DPP-4 כמטרה לתרופה שתעכב את פעילותו, ותאריך את זמן מחצית החיים של GLP-1 אנדוגני.

ג'פרי פרידמן

שייכות בעת מתן הפרס:

אוניברסיטת רוקפלר, ארה"ב

נימוק למתן הפרס:

"עבור זיהוי לפטין, מערכת אנדוקרינית חדשה המווסתת את משקל הגוף".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

ג'פרי מ. פרידמן, יליד 1954 מאורלנדו, פלורידה, רופא-חוקר וגנטיקאי מולקולרי במכון הרפואי הווארד יוז שבאוניברסיטת רוקפלר, ניו יורק. פרידמן קיבל את התואר הרפואי שלו בבית הספר לרפואה אלבני באוניברסיטת יוניון ואת עבודת הדוקטורט עשה באוניברסיטת רוקפלר אליה הצטרף לאחר מכן כפרופסור חבר. עבודותיו של פרידמן מתמקדות בלמידת המנגנונים הגנטיים המסדירים את משקל הגוף. מחקריו על ההיבטים שונים של השמנת יתר וגילויו של ההורמון לפטין ותפקידו המרכזי בוויסות משקל הגוף מהווים ציון דרך מרכזי והישגיו ומחקריו פורצי הדרך הוכרו בפרסים רבים.

המערכת האנדוקרינית שגילה פרידמן כוללת את ההורמון לפטין, את הקולטן שלו ונוירונים היפותלמיים חשובים המווסתים את התיאבון וחילוף החומרים. לפטין הוא אות אפרנטי במערכת המשוב האנדוקרינית הבסיסית וממלא תפקיד ביולוגי קריטי בשמירה על יציבות רקמת השומן. מוטציות בלפטין או בקולטן שלו גורמות להשמנת יתר מסיבית אצל יונקים וטיפול בלפטין מוביל לשיפור משמעותי בהשמנת יתר אצל מטופלים הסובלים מחוסר בהורמון זה. לפטין גם מחבר בין שינויים בתזונה לתגובות סתגלניות במערכות פיזיולוגיות אחרות, עם השפעות ניכרות על הרגישות לאינסולין, פריון, תפקוד חיסוני ותפקוד נוירו-אנדוקריני. לפטין הוא כיום טיפול מאושר לחולים עם ליפודיסטרופיה כללית, מצב הקשור בסוכרת חמורה, כמוכן הודגם שימוש אפשרי לטיפול בסוגי סוכרת נוספים, ולטיפול באל-וסת היפותלמי שהינו סינדרום של אי-פוריות בנשים.

למרבית המטופלים בעלי השמנת יתר ישנן רמות אנדוגניות גבוהות של לפטין המעידות שהם בעלי תנגודת ללפטין. לפני מחקריו של פרידמן, מעט מאוד היה ידוע על הרכיבים הספציפיים של המערכות הביולוגיות המווסתות משקל ורבים הטילו ספק בקיומן של מערכות הומאוסטטיות כאלה בכלל. גילויה של מערכת אנדוקרינית חדשה לגמרי המווסתת את משקל הגוף (כמו גם תהליכים רבים אחרים) הינה תרומה עצומה וציון דרך חשוב ביותר בזכותו ראוי פרופ. פרידמן לפרס וולף ברפואה.

ג'יימס פ. אליסון

שייכות בעת מתן הפרס:

המרכז לסרטן ע"ש מ. ד. אנדרסון באוניברסיטת טקסס, ארה"ב

נימוק למתן הפרס:

"עבור הצתת מהפכה בטיפול בסרטן בעקבות גילויו של מחסום הבקרה החיסונית".

שותפים לפרס:

ללא שותפים

ג׳ים אליסון תרם תרומות מכריעות להבנתנו את מערכת החיסון; החל בעבודתו המוקדמת על הגדרת קולטן תא ה-T, המשך באבחנתו ששפעול תאי T מחייב גם שילוב של קולטנים ממריצי הקולטן של תאי T. אבל הישגו הגדול ביותר הוא תובנתו המבריקה, שהקולטן CTLA-4 הינו מרסן תאי T; לא משפעלם. התובנה המבריקה של אליסון שחסימת התפקיד של קולטני הריסון בתאי T בלימפוציטים מטיפוס T יכולה לגרום להפעלה של חיסון כנגד-גידול שינתה לתמיד את השטח של אימונותרפיה (רפואה חיסונית), אשר סבלה מחוסר התקדמות במשך שנים רבות. בסדרה, משפיעה רבות, של מחקרים קדם-קליניים, הראה אליסון שטיפול באמצעות נוגדן ל-CTLA-4 בעכברים נושאי מלנומה גרם לנסיגת גידולים מרשימה. למרות ספקנות בקרב החוקרים בשטח, אליסון התמיד בקידום חסימה חיסונית של CTLA-4 כצורה חדשנית של טיפול חיסוני אנטי סרטני. מאמץ זה הוביל בסופו של דבר ב-2011 לפיתוח ולאישור על ידי ה-FDA של נוגדן מונוקלונלי (חד שבטי) כנגד CTLA-4 אנושי ipilimumab, שהוביל להפוגות נמשכות בחלק מן החולים עם מלנומה מתקדמת, כאשר חלק מהם עדיין חיים עשור אחר-כך. התגלית של מחסום חיסוני על ידי אליסון הוביל גם לאישור על ידי ה-FDA של תרופות חוסמות קולטן מרסן נוסף, PD-1, או ליגנד שלו, PDL1. הגישה הזו, הנקראת ״מחסום בקרה״, הביאה להפעלה של חיסון נגד סוגי סרטן רבים. הצלחתו של אליסון נבעה מתגליות במחקר בסיסי חדשני ביותר, אשר בסופו של דבר תורגמו בהצלחה לטיפולים רפואיים חדשניים אשר הצילו חיי חולים רבים במחלת סרטן מתקדמת. ההופעה של טיפול-חיסוני (אימונותרפיה) כעמוד-בסיס רביעי בטיפול במחלת הסרטן, יחד עם התערבות ניתוחית, הקרנות, וכימותרפיה, נחגגה על ידי כתב העת Science כפריצת הדרך של שנת 2013.