זוכי פרס קיפר

פרס קיפר לשנת 2024 מוענק לאמנית שי-לי הורודי כאות הוקרה על יצירתה האינטראקטיבית המניעה את הקהל לקראת ביקורת עצמית ומפעילה את הקהל ליצירת ייצוגים חדשים.

שי-לי הורודי ילידת 1993, השלימה את לימודי התואר הראשון בבית הספר לאמנות שבמוסררה (2013), בפקולטה לאמנויות-המדרשה שבבית ברל (2015) ולימודי תואר שני באוניברסיטת נורת׳ווסטרן שבאילינוי (2019). הורודי היא אמנית בין-תחומית אשר עבודותיה הפרפורמטיביות עוסקות באופנים ובגבולות של הבניות ידע ביחס לטכנולוגיה, לגוף האנושי וחושיו. על ידי אינטרוספקציה פנימית בוחנת האמנית את גבולות גופה ויכולותיה ועל ידי אינטרקציה חיצונית היא משתפת את הקהל במעשה היצירה.

הפער שבין החוש והקוגיטו, איברי החישה הפיסיים ומישמועם, ופעולות הקהל ביחס למצבים טכנולוגיים מתוכננים בקפידה, כל אלו מייצרים אצל הורודי את מרחב הפיתוי האסתטי בו היא עצמה או הקהל פועלים ליצור באורח אקטיבי תכנים ויזואלים וסיפורים פרטיקולרים וטמפורלים. רבות מיצירותיה תלויות בהכרח בהשתתפות הצופים היוצרים מופעים מרהיבים על ידי לקיחת חלק והשתתפות פעילה ואפקטיבית ביצירות מבוססות ממשקים דיגיטליים, מערכות סאונד, מצלמות, מכשירי ראייה, משחקי וידאו ופאזלים. אצל הורודי יצירת האמנות נעשית כמו תשתית התנאים המבססת את יחסי הגומלין הפעלתניים בינה ובין הצופים. לתשתיות אלו מושאים ממוקדים וביקורתיים השואלים לגבולות המישמוע של החוש וההבנה מחד ואמצעי יצירת משמעות מאידך. עבודותיה שייכות לשדה הפסיכולוגיה של התפיסה ובוחנות את המדיום האמנותי כמו היה אופן של תפיסה אנושית. הורודי חושפת את מנגנוני התפיסה המיידים שלנו ובה בעת הופכת את אותם מנגנונים לכלי מרוחק ויצירתי. אצל הורודי הגוף הפועל – שלה או שלנו – הוא גוף רפלקטיבי ויצרני. זהו גוף המבקר את עצמו, הוא מרוחק ואוטונומי. ממרחק זה מפעילה הורודי את גופה או אותנו על מנת ליצור דימויים, ייצוגים ואופני יצירה חדשים אשר לא רק מגדירים את הסובייקט הסינגולרי אלא מייצרים קהילות חדשות.

מלגת אינגבורג בכמן, מיסודו של אנסלם קיפר לשנת 2020, מוענקת לאמן כרם נאטור (נולד 1992), יוצר רב-מדיומלי ברישום, הדפס דיגיטלי, וידאו ומיצג, אשר יצירותיו הפרפורמטיביות עוסקות בייצור מערכי ידע הנובעים מן המתח שבין מצבים מנטליים, הבניית שפות-ייצוג ופעולות גופניות. יצירותיו של נאטור חושפות השקפות ותמונות עולם שגורות כהבניות חלשות התלויות בסובייקט המכונן אותן, וביחסי האמן וקהילותיו. כך, ידיעותינו את המציאות והשתתפותנו בהבניית מערכי הידע נענים לשתי פרדיגמות שונות הניתנות אצל נאטור באורח לא-קונסיסטנטי, הראשונה, אובייקטיבית, בה אנו נענים לייצוגים הסמיוטיים והמדעיים, השנייה, סובייקטיבית, בה הפעולות והחוויות שלנו יוצרות מציאויות באורח בלתי אמצעי. נאטור חושף את הטבע המזויף של התפיסה העצמית המניחה מראש התאמה שלמה בין הוראות השפה וביצועי השפה הממשיים בעולם, בין המודע ותפיסתנו את המודע, בין היותנו רציונליים ונטייתנו לדעות קדומות, טעויות, והומור, ובין התשתית האתית, האסתטית והפוליטית הרכה והמשתנה תדיר המשמשת כר לכינונן של זהויות מורכבות.

מהלכים אלה מורים על ההבדלה האונטולוגית בין שני מודוסים של קיום, הראשון, תלוי חוויות סובייקטיביות כמו צחוק, כאב, ומבוכה, כפי שנראה ביצירותיו Nothing Personal (2017) ו-Heat in My Head (2018), והשני, תלוי זיהוי דברים בעולם כמו שמש, אדמה וירח ביצירה חזרו אחריי (2018). יצירה אחרונה זו מאירה את האופי החמקמק וחסר תוקף האמת של השפה המדוברת והכתובה והוראתה המשתנה בקונטקסט התרבותי הנע בין ערבית, עברית ואנגלית. נטור מכתיב משפטים סמיוטיים והצהרות הנענות לחוק (או כפי שכינה אותם לודוויג ויטגנשטיין Rule Following Statements) ופעולות גופניות כמו גם פעולות דיבר פרפורמטיביות (Speech Act Performances). הסוגה הראשונה נחשפת במערומי החוק האפריורי הממשמע את מתן המשמעות, והסוגה השנייה, חסרת ידיעה אפריורית ולכן תנועתה והוראותיה הן המבנות את סדר המשמעות הסינגולרי של כל ביצוע בנפרד. מביצועים אלו גוזר נאטור קרטוגרפיות של ידע פנטסטי הבודה קוסמולוגיות מומצאות על ידי האמן הבורא עולם כפי שהוא מוצג בהדפסים הדיגיטליים מ-2018 Genesis (בראשית, היוצרות, התהוות), שמש, סטורן, ונוס ו-מים משנת 2020.

קרן וולף מעניקה את פרס האמנות לשנת 2020 לאמן כרם נאטור, על הרחבתו את הפרקטיקה הפרפורמטיבית למן כינונו של הסובייקט הנענה לאפקטיביות של סדרי ידע מאורגנים מראש ועד לכינונם של מרחבי חלל וזמן אישיים ובידיוניים. יצירותיו של נאטור חושפות אותנו לשאלה כיצד ניתן לנוע בין טיעונים אפיסטמיים אובייקטיביים אודות שדות ידע מסויימים ובין כינונם האנושי והסובייקטיבי. שאלה זו מעניקה לאמנות את תפקידה האתי בחשיפת מנגנוני הידע ואת אחריות הצופים בכינונם תמונות עולם.

מלגת אינגבורג בכמן, מיסודו של אנסלם קיפר מוענקת לאמנית יעל פרנק, על ביקורתה האפקטיבית ויכולתה לערער את התשתית החברתית המשרתת תכופות את הפוליטיזציה של המוות ופרקטיקת מתן התוקף לתהליכי חיברות הנתונים למנגנוני כוח ומישטור נארטיבים היסטוריים.

יעל פרנק (נולדה 1982), יוצרת רב-מדיומלית בוידאו, מיצב, סאונד, פיסול ויצירת סביבות המשתפות את המבקרים במצבים המאופיינים בשיבושים, קיטועים, ועיוותים בלתי פתורים. על ידי קלקול ושיבוש יצירתה של פרנק מפגינה את היכולת לחשוף את הפוליטיקה של מבני כוח, מערכי ידע והיסטוריה המובילים לחוסר-ודאות וקיום עמוס סתירות. הטלת ספק זו מערערת דיעות ואמונות חזקות המאפיינות את מערכי הפצת הידע וכינונו של קאנון תרבותי, חברתי, מגדרי וכלכלי.

יצירתה של פרנק נעה בין ריאליזם ציני ופוסט-אירוניות סרקסטית המנפצת מושאי טאבו ואינה חוששת מביקורת נוקבת אודות הקיום האנושי והסוציאליזציה של תרבות המוות המשמשת תכופות לכינון התכנים המשמעותיים והממשמעים של חברות. כך, קדושת המוות ברפסודת המדוזה של תיאודור ג'ריקו מהווה בסיס קומפוזיציוני ליצירתה של פרנק מונומנט המונומנטים (2014) בו אחת-עשרה אצבעות וורודות וקולוסוליות הבוקעות ממשטח עץ מחליפות את גיבוריה הטובעים של הרפסודה הקולוניאליסטית בדרכה למאוריטניה ב2 ביולי 1816. ביקורת האפרטוס של המוות חוזרת ביצירות נוספות, כמו במכונת הקריוקי SING ALONG (2013) המייצרת "מזל רע" בזמן שדמויות רפאים מופיעות מאחורי מסך לקול שירה של מארש הקבורה של פרידריך שופן, אשר ליווה את קבורתו של המלחין הפולני ב30 באוקטובר 1849 ועובד למארש צבאי לקבורתו של ג'ון פ. קנדי ב25 בנובמבר 1963. במארש דבקה האמונה הטפלה כי המבצעים אותו יוכו במוות של קרוביהם האהובים. פרנק מביימת מצבים אותם היא מכנה "בעיות" על מנת להאיר את כוחן של אמונות וכוחו של ידע לקבוע אורחות חיים ומוות. יצירתה בעיה (2016-2017) מציגה ביקורת זאת ביתר שאת בהצגתה מכונות רפואיות המספרות פוליטיקה ריקה של רגשות ותיאורי קטסטרופות בנליות מויטרינת זכוכית סדורה ונקייה.

זויה צ´רקסקי, ילידת 1976, בוגרת המדרשה למורים לאמנות בבית ברל (1999), הסביבות האינטימיות-ביתיות שבונות רותי נמט וזויה צ'רקסקי מאוכלסות בפסלי דמויות שהן ריאליסטיות ואגדיות כאחד וגורפות אותנו בעדינות אל עולם שהוא מחקה מציאות ובה בעת מאגי וחלומי. בביצוע איטי ועמלני-דקדקני הן משחזרות באובססיביות סביבות חיים ומציאות קונקרטית ובה בעת מפקיעות אותה באמצעות הזרות שונות (כגון שיבוש קנה המידה, עיוותים ודפורמציות, שימוש בצבע) אל עבר האניגמטי, הפנטסטי והמיתולוגי. הן פרצו אל התודעה הקולקטיבית כיוצרות מקוריות במיוחד, בולטות בכשרונן וליצירתן נוכחות עזה.

בוגר בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

יליד 1962, ישראל, בוגר קלישר בית הספר לאמנות, תל-אביב

יליד 1969, ישראל, בוגר המדרשה לאמנות, רמת השרון

יליד 1965, ישראל, בוגר המדרשה לאמנות, רמת השרון.

מלגת אינגבורג בכמן מיסודו של אנסלם קיפר לשנת 1995 מוענק לאמנית סיגלית לנדאו, על עבודה המקורית העוסקת בנרטיבים שונים של החברה הישראלית. בסגנונה הייחודי וביצירתה האקספרסיבית, נוגעת לנדאו בסוגיות חברתיות במדיומים שונים ומעבירה מסרים של זהות ויחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, של שבריריות וחוסן המצב האנושי, המשקפת את מורכבותה של החברה.

סיגלית לנדאו, ילידת ירושלים 1969, היא אמנית בינתחומית העוסקת במיצב, וידאו, צילום ופיסול. לנדאו סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים בהצטיינות בשנת 1994 וכיום לומדת לתואר השני.

עם סיום לימודיה בבצלאל, הציגה לנדאו בשתי תערוכות קבוצתיות של פרויקט האמנות "ארט פוקוס". בפרויקט בו השתתפה, קבוצת האמנים הציגו את יצירותיהם בחללים ריקים בחנויות התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בפרויקט יצרה לנדאו מיצב בו היא מדמה את אורך חייו של חסר בית המתגורר בתחנה המרכזית החדשה. בתוך המיצג שיצרה בחרה לנדאו להתגורר במשך חודש ימים.

כיום מציגה לנדאו תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. במיצב המכונה "הַרְבּית" מעמתת לנדאו בין הר המוריה וכיפת הסלע עם הסביבה המוזיאלית. בעבודתה נעשה שימוש בחפצים יום יומיים שעברו הסבה ופיסול מחדש ורומזים על נושאים אחרים- במרכז החלל, אליו נכנסים המבקרים דרך פתח בקיר שעוצב מבקבוקי פלסטיק של משקאות שונים, עומד אובייקט נמוך שנבנה בעזרת משטחים של רפידות המיועדות  לעכבר מחשב ועוצב לצורת "אבן השתייה" שבהר הבית. במרכזו חפרה לנדאו מכתש ובו גידלה פטריות שנלקחו מבני אדם במצב של חוסר הכרה ("צמח"). לצד האובייקט בנתה לנדאו אוהל העשוי מדלתות ובו תכולת בית. מן התקרה נתלו בשרשראות פסלי ברונזה אקספרסיביים ואובייקטים נוספים. בחלל התערוכה מוקרנים קטעי וידאו המייצרים קישור בין פעולת השימור הפיזית והרעיונית המתנהלת במוזיאונים, לבין הסביבה הפוליטית-חברתית בו ניצב המוזיאון כ"הר" לאומי. בין הקטעים ראיון עם רסטורטור ממוזיאון ישראל המציג תהליך של "עישון" אותו עוברות יצירות אמנות המוכנסות אל המוזיאון ונועד להרוג פטריות ובקטריות אחרות, וכן צילום של לנדאו, הלבושה בבגד ניילון שחור ובמסכת גז במזבלה ליד הכפר הערבי אל עזרייה.