זוכי פרס קיפר

מלגת אינגבורג בכמן לשנת 1997, מיסודו של האמן אנסלם קיפר, הוענקה לאמנית יהודית סספורטס, מהבולטות בדור האמנים הצעירים בישראל. סספורטס מתמחה ביצירת מערכים תלת-ממדיים ומיצבים מורכבים בטכניקות מעורבות הכוללות רישום, פיסול, וידאו וסאונד. עבודותיה שמות דגש על יחסי הגומלין בין האובייקטים לבין החלל שבו הם מוצגים, ומציעות חוויות אמנותיות רב-חושיות.

יהודית סספורטס, שנולדה בשנת 1969, החלה את דרכה האמנותית בלימודי ציור אצל הציירת לינה גולן באשדוד. בשנת 1988 החלה בלימודים במרכז לאמנות חזותית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לאחר שנה, בגיל 19 התקבלה ללימודים במחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, שם סיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות בשנת 1993. במהלך לימודיה התפתחה לכיוון הפיסול, מה שהוביל לקבלתה למחלקה לפיסול באקדמיה לאמנות ולמדעים "קופר יוניון" בניו יורק.

סספורטס המשיכה את לימודיה לתואר שני באמנות ופילוסופיה בבצלאל ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1993, בגיל 24 בלבד, החלה ללמד בבצלאל, תוך שהיא ממשיכה לפתח את שפתה האמנותית הייחודית.

עבודותיה של סספורטס מתאפיינות במיצבים תלויי מקום המשלבים פיסול, רישום, וידאו וסאונד. יצירותיה מתארות דיאלוג בין הרבדים הבלתי-מודעים והבלתי-נראים לבין העולם הנראה והמדובר. יצירות כמו עריסה (1991) ו-משקל פח (1996)  כוללות מבנים תלת-ממדיים המבוססים על דימויים של חפצים יומיומיים, תוך שהיא מזמינה את הצופה לחוויה חושית טוטאלית ואינטנסיבית.
עולמה היצירתי של סספורטס הושפע עמוקות מחוויות ילדותה בבית הוריה. אביה, שהיה נגר, ואמה, שהייתה תופרת, הטמיעו בה תפיסות של עבודה מוקפדת ומדויקת. ביתה של המשפחה היה חלל יצירתי שבו כל רהיט תוכנן ונבנה בידי אביה בהתאם לצרכים המשתנים של בני הבית, בעוד הבגדים עוצבו ונתפרו בידי אמה. סספורטס תיארה את נגריית אביה כ"בית שני", שבו למדה על יחסי הגומלין בין חומר, משקל, גרביטציה ואנרגיה חומרית.

מושגי הדיוק והחוקיות חלחלו גם מעבודתה של האם, שהתמקדה בגזרות מדויקות שהיו חלק בלתי נפרד מעיצוב חלל הבית. סספורטס מדגישה את ההשפעה של רעיון "הגזרה הפנימית" — חוקיות וסדר סמויים המנחים כל דבר — על יצירתה ועל תפיסת עולמה האמנותית.

עבודתה של סספורטס, ששואבת השראה מחוויות חיים אישיות ומהקשרים פסיכולוגיים ותודעתיים, יוצרת דיאלוג אינטימי בין האדם לבין החפצים שמקיפים אותו, תוך שהיא מביאה לידי ביטוי את השפעת המרחב והחומר על התודעה האנושית.

יליד 1971, ישראל, בוגר מכללת בית ברל- בית הספר לאמנות, כפר סבא.

ילידת 1973, ישראל, בוגרת בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.

יגאל נזרי, יליד 1973, סיים בהצטיינות את לימודיו במחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל בשנת 1998. באותה שנה, הציג עבודה משותפת עם מיכל הלפמן במסגרת "ארט פוקוס" בבריכת הסולטן, וכן בתערוכת "מראית אין" במוזיאון ישראל.

רותי נמט, ילידת 1977, בוגרת המדרשה למורים לאמנות בבית ברל (1999), הסביבות האינטימיות-ביתיות שבונות רותי נמט וזויה צ'רקסקי מאוכלסות בפסלי דמויות שהן ריאליסטיות ואגדיות כאחד וגורפות אותנו בעדינות אל עולם שהוא מחקה מציאות ובה בעת מאגי וחלומי. בביצוע איטי ועמלני-דקדקני הן משחזרות באובססיביות סביבות חיים ומציאות קונקרטית ובה בעת מפקיעות אותה באמצעות הזרות שונות (כגון שיבוש קנה המידה, עיוותים ודפורמציות, שימוש בצבע) אל עבר האניגמטי, הפנטסטי והמיתולוגי. הן פרצו אל התודעה הקולקטיבית כיוצרות מקוריות במיוחד, בולטות בכשרונן וליצירתן נוכחות עזה.

רונה יפמן, ילידת 1972, בוגרת בצלאל, עבודותיה עוסקות בבעיות של הגדרת זהות. צילומיה נובעים מן המרחב הפרטי והאוטוביוגרפי ועם זה הם מפתחים דו-שיח מרתק ומתוחכם עם תחומים שונים של האמנות החזותית ועם ז'אנרים תקשורתיים מגוונים. יצירותיה אישיות עד כדי היותן לפעמים חלק ממסע לגילוי עצמי והן מצליחות להפוך לצמתים של הקשרים עשירים: אמירות על הגדרת המקום והמגדר, הצבעה של השוליים האפלים של היומיום השאנן והוספת ממד הפנטזיה והדמיון לסביבה המוכרת והשגרתית. מכלול יצירתה מעיד על היותה בעיצומו של תהליך התפתחות מעניין ומבטיח.

אורי ניר, יליד 1976, בוגר המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים (2001), הציג מיצבים פיסוליים במסגרת תערוכות שארגנה האקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים ובתל אביב; במוזיאון תל אביב ("הגובה של העממי") ותערוכת זוכי פרסי המדע, התרבות והספורט;  בכל אחד מהפרוייקטים האלה באו לידי ביטוי כשרון גדול ליצירת דימויים של קסם ושל עוצמה, אמביציה גדולה ויכולת עשייה וירטואוזית וחסרת פשרות.

המקור הראשוני לכל עבודה הוא טקסט אינפורמטיבי, סיפורי-אזוטרי, "בסיס עובדתי", המפותח לכדי סמל אמנותי בעל משמעות. כל אחת מהעבודות היא תיאור מחדש  ומפתיע של נופי ים: מגדל קידוח "גברי" בלב ים; "צי יום כיפור" – קבוצת ספינות "עתיקות" עשויות קרני איילים במסע חיפוש אנתרופולוגי אבוד; סלע מוצף מים (וגופה סחופה) על קו החוף; ושונית צדפות בעומק הים – שהפכה למצע ל"אוצר" כספית שמקורו במטען שנשאה אוניה טבועה. בעבודותיו של ניר, חלל התערוכה עובר טרנספורמציה לפנטזיה רומנטית וסוחפת של נופי פרא פתוחים הנגועים כולם בכליה ומוות.

יעל ברתנא, ילידת 1970, היא בוגרת האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל (1996) ותכנית לימודי ההמשך של הרייקס אקדמי באמסטרדם (2001), מתגוררת ועובדת בישראל ובהולנד, עוסקת בעיקר בווידאו.

עבודותיה הידועות ביותר הן Trembling Time, 2002, שבה צילמה מעמדת צילום גבוהה במהלך צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל את עצירת רצף תנועת המכוניות על פני ארבעת מסלולי כביש איילון, יציאת הנהגים אל מחוץ למכוניותיהם והתחדשות זרימת התנועה; Kings of the Hill, 2003, תיעוד המפגש השבועי של חבורות נהגי ג'יפים המתחרים בטיפוס אגרסיבי תוך הרס הדיונות על חוף תל אביב– הרצליה, דוקומנטציה שהיא בבחינת אלגוריה ישראלית על גילויי ערכים צבאיים בחברה אזרחית; Blimp, 2003, שבה צולמה על קו התפר ליד בית לחם נסיקתו האיטית והשלווה של בלון אוויר נאיבי למראה לשמים המייצג כוחות של חיים לכאורה והמכיל מצלמה לצרכים בטחוניים.

עבודתה של ברתנא, העוסקת בטקסי חיברות, מצבים טעוני מתח וריטואלים של זיכרון במרחב הישראלי, משיגה, באמצעות שליטה במקצב תנועת המצלמה ובעריכה מוקפדת, אותה איכות אמנותית גבוהה ומדויקת שבגינה ניתן לה הפרס.

מלגת אינגבורג בכמן מיסודו של אנסלם קיפר לשנת 2005 מוענקת לאמנית טליה קינן.

טליה קינן, ילידת 1978, היא אמנית העוסקת ברישום, בקולאז' ובמיצב, בעבודותיה היא משלבת חומרים שונים כמו וידאו ומוסיקה. קינן סיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה במחלקה לאמנות ועיצוב בבצלאל (2003), במסגרת חילופי סטודנטים למדה בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, ארצות הברית. כיום לומדת קינן בתכנית לימודי ההמשך באמנות וצילום בתל- אביב.

טליה קינן עוסקת בעיקר בעבודות וידיאו המוצגות כאובייקטים פיסוליים שאלמנט הסאונד מרכזי בהן, המוצגות בצד ציור ורישום. עבודותיה המעודנות מתאפיינות בהצגת המציאות היומיומית כ"אירוע שמתחוללות בו דרמות אינטימיות, פיוטיות ושקטות", והזמן בהן כאילו קופא, "עומד מלכת". הקומפוזיציות שהיא יוצרת באמצעות ווידיאו שואפות אל הציורי-הסטאטי והצליל הוא חלק בלתי נפרד ממגע הקסם שלהן. בעבודות הווידאו שלה היא משתמשת באור כבחומר מוחשי ויוצרת מעין תעתוע שיש בו מתח בין מה שנראה למה שהוא באמת. באמצעות האור והקול הופכת טליה קינן את גוף היצירה שלה למקום, שהצופה בו נבלע בתחושה מוזרה שהדברים פועלים מעצמם.

קינן הציגה תערוכות יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות, 2003, ואת התערוכה "מרחק הליכה" בגלריה נגא בתל- אביב, 2004. היא זכתה בפרס ע"ש שמואל גבעון במוזיאון תל אביב לאמנות, 2004 ועובדת על הכנת מיצב בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב לאמנות, שיוצג בשנה הבאה.

מלגת אינגבורג בכמן מיסודו של אנסלם קיפר  לשנת 2007 מוענקת לאמן ברק רביץ.

רביץ, יליד 1982, בוגר בית הספר לאמנות – המדרשה, מכללת בית ברל. במהלך לימודיו ובזמן הקצר שעבר מאז סיומם, הוכיח עצמו אמן צעיר זה כרבגוני, מוכשר ופורה. הוא משתמש בקשת מדיומאלית רחבה. רביץ מרבה להשתמש בחפצים יומיומיים כדי לייצר את יצירותיו המינימליות והאסתטיות. עבודותיו נראות במבט ראשון כפשוטות, אולם התבוננות מעמיקה מגלה בהן תחכום, מורכבות והומור. הן מבקשות לערער תפישות מקובלות כמו פשטות, "דלות החומר", אותנטיות, לוקאליות, פטריוטיזם. מתוך כך מתגלה עיסוקו החוקר גם בשאלות הנוגעות במהות האמנות כמו מקוריות, אפיוניו של אמן-יוצר, ושאלות הנוגעות במהותה של ישראליות מתוך נגיעה מרפרפת אף בסימני מסורת התרבות היהודית.

ברק רביץ הציג תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין, גלריה דביר, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, גלריה נגה לאמנות עכשווית, הגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה, גלריה מנשר לאמנות, מוזיאון רובין, המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, והסינמטק.