אנסלם קיפר
חתן פרס וולף באומנות 1990
אנסלם קיפר
נימוק למתן הפרס:
"על ציוריו האפיים, המלאים בישות פיזית מרשימה בהם הוא יוצר המשכיות המקשרת את חיי היום-יום עם ההיסטוריה והמיתולוגיה".
שותפים לפרס:
ללא שותפים
אנסלם קיפר (נולד ב-1945, גרמניה) נרשם לאוניברסיטת פרייבורג עם התמקדות בקדם משפטים ושפות רומניות, הוא עבר לתחום האמנות לאחר שלושה סמסטרים. הוא המשיך את השכלתו האמנותית באקדמיות לאמנות בפרייבורג ובקרלסרוהה. בהדרכתו של פיטר דרהר, צייר ריאליסטי ופיגורטיבי נודע, שחידד את כישוריו. הוא קיבל תואר באמנות בשנת 1969.
אנסלם קיפר יצר אמנות הכורכת בסינתזה את ההיסטוריה האנושית עם חיי היום-יום העכשוויים בציורים אפיים בעלי השראה של עוצמה ותחושת-יראה. האמנות בשבילו – כמעט יחיד במאה הנוכחית – היא מאמץ ושאיפה אדירה לביטוי בעל חשיבות סימבולית.
קיפר זכה תחילה לפרסום מרומם בשנות השבעים, כשעסק נצורה מלגלגת במורשת ההיסטוריה של גרמניה מולדתו, במיוחד בתקופה הנאצית שלה. לא זו בלבד שעשה את זו לשנינה – אלא שללא היסוס בחן באיזו מידה הוא עצמו יורש את אופייה, לסיפור זה הוא צירף בהדרגה גם את הקורבנות של העבר הנוראי, והם מתומצתים בדמות אנושית אחת הקרויה שולמית, מתוך שירו של המשורר פאול צלאן.
בשנת 1980 תפשו עבודותיו של קיפר מפנה דרמטי, בהרחיבו את השימוש בחומרים שונים על פני משטחי הבדים שלו: חול, קש, צילומים ומוצרי עופרת, יצרו נוכחות פיזית עשירה, וזו הגבירה את כוח הביטוי של הדמויות. במשך שנות השמונים, שינה קיפר את נושאיו המוקדמים כדי לאפשר, כביכול, ראייה של עולם חדש, אף כי לא בהכרח אמיץ. יצירתו היא עיסוק במטאמורפוזה בה במידה שרודפות אותה רוחות של פירוש חלומות שווא. יצירתו היא בו בזמן גם מאשימה וגם אלגית, היא פונה לנושאים אוניברסאליים, כגון כוחו של המיתוס בהיסטוריה והתמדתו בחיים המודרניים.
ציוריו הטובים ביותר של קיפר הם קינות אפיות על מצבו של האדם. ניתן לחוש בהם את דופק ההרגשות העמוקות ביותר, את העדינות השנונה של נושאים מורכבים ואת ההתרגשות הבלתי-רגילה על פני השטח.
ציוריו של קיפר נוגעים לעיתים קרובות בעצב החי, ויש בהם כוח ליצור תגובה רגשית. באופי הפרובוקטיבי של עבודותיו ברור שקיפר מקבל במלוא היקפה את התפיסה של האמן המודרני, זה שניצב מחוץ לחברה, מקניט אותה, את ההיסטוריה שלה, את הנורמות שלה, את איסוריה, את המיתוסים שלה ואת דעותיה על אמנות ואומנות. אף כי ההשקפה והניסיון האירוניים של תקופתנו כמעט שלא פגעו בו, הוא חורג מדעות מקובלות בתקופתנו שהאמנות קיימת לשם אמנות, לעומת זאת הוא מציע את התפיסה שהאמנות עשויה לבטא את כלל הדאגות של האנושות.