גרהרד ריכטר
חתן פרס וולף באומנות 1994/5
גרהרד ריכטר
נימוק למתן הפרס:
"על פעילותו האמנותית הענפה שהשפיעה על האמנות העכשווית בשלושת העשורים האחרונים".
שותפים לפרס:
ללא שותפים
על אף ההיסטוריה ויחד עימה, גרהרד ריכטר (נולד ב-1932, גרמניה) ממציא-מחדש את הציור לעולם של ימינו, תוך חריגה מחוקי הציור המאפשרת ליופי חדש להתגלות. ציור, נע בין שלילה לקריאת-תיגר, תוך אילוץ האנליזה לחרוג אל מעבר מה שנחשב כניגוד של עיצוב פיגורטיבי מול עיצוב מופשט וכפרדוקס של ניטראליות מול ביטוי, וזאת כדי לדבוק באמת החזותית המחמירה של דיאלקטיקה בעלת קיום החלטי. הציור אצל ריכטר כופה את נוכחותו הבלתי ניתנת לדחייה. האימפקט שלו ואמיתיות הדימויים שהאמן טוען להם, מבוססים על רמתו של העניין שהוא מטיל על כף המאזניים ועל הכוונה המפוכחת במיוחד.
כוחה של יצירה זו הופך למיושן את הוויכוח החוזר ונשנה על קץ הציור, על אי-יכולתו לייצג, תוך זימון ההיסטוריה וההיסטוריה של האמנות, הציור, השולט כאן בכיפה. כופה עצמו על הצופה בלא לבטל את המרחק הנכון הנובע משליטה של אמן בעל מודעות יתר למקומו בעולם הציור ולמשמעות מחוותיו. לנושא שהוא מעצב ולמושא של ציורו.
יצירתו של גרהרד ריכטר מאופיינת בדו-ערכיות מתמדת – היא רומזנית וקולנית פתוחה וסגורה. מתפרצת ומאופקת; ובה מקרה והכרח. חומרה וחיפוש-אפקט. הצללה בגוונים אפורים ושפע כרומטי עשיר, קור וריגוש – המופיעים לסירוגין בהמצאת פתרון מתחדשת שוב ושוב.
יש צורך בהעזה לדבר על יופי שהושג תוך דחיקת האדישות, על הציור כהצהרת אמונה. בעשותו כן, ריכטר מעלה ביצירתו את בעיית הייצוג והניתן-לייצוג, את שאלת ההיסטוריה והפוליטיקה – בהקשר המובהק של גרמניה שלאחר אושוויץ, של גרמניה שמעבר לחומת ברלין.
הרפלקסיה, על כל מובניה – השתקפות בראי וחשיבה ניתוחית – היא אחד מאפיוני המפתח של יצירה זו שבה המרחק עצמו הוא הערבות הבטוחה ביותר לביסוסה של לשון ריגושית באמנות ימינו.
